"נשכחים בגיל 30". יתומי צה"ל יוצאים לקרב
עשרות יתומים תוקפים את החוק שמפסיק את החלת זכויותיהם עם כניסתם לעשור הרביעי בחייהם. "ישראל שכחה אותנו בדרך", אמרו ודרשו לעצור את הכוונה להעניק זכויות לארוסות הרוגי "צוק איתן" - עד להכרה בזכויותיהם. משרד הביטחון: הזכאות מוגדרת בחוק, לחלק מהזכאויות אין הגבלת גיל
"אבא לא חזר בגיל 30", זו הכותרת שתחתה התארגנו לאחרונה כ-50 יתומי צה"ל, לקראת מאבק על זכויותיהם, שנחשף כאן לראשונה. חברי הקבוצה, שאבותיהם נפלו בעת שירותם הצבאי, טוענים כי עם הגיעם לגיל 30, מפסיקה המדינה להכיר בהם ושוללת את זכויותיהם בנושא. הם קוראים לשינוי ולהשוואת תנאיהם עם חברים אחרים במשפחת השכול הישראלית, ומתכוונים לעתור לבג"ץ בדרישה לעצירת הכוונה להעניק זכויות לארוסות חללי צה"ל שנפלו במהלך מבצע "צוק איתן" - עד להכרה בזכויותיהם.
חלק מחברי הקבוצה דיווחו על קשיים כלכליים שנבעו מחיים ללא אב. "יש אלפי יתומים במצבנו אבל מבחינת המדינה ומשרד הביטחון אנחנו הופכים לשקופים בגיל 30", אמרה לירון רווח (36), ששכלה את אביה יצחק, שנפל בהיתקלות עם מחבלים ב-1989. "ישראל שכחה אותנו בדרך. אבא נפל כשהייתי בת עשר והחיים שלי השתנו באופן קיצוני באחת. אחר כך כל החיים זה ניסיון להתגבר על זה".
על פי חוק "משפחות חיילים שנספו במערכה", יתומי צה"ל הם ילדים של נספה - ובכלל זה ילד חורג או ילד מאומץ - שלא מלאו להם 21 שנה. המשמעות היא שהמדינה מפסיקה להכיר בהם ברגע שהגיעו לגיל זה. בנוסף, הטבות שמקבלים היתומים מופסקות עם הגיעם לגיל 30.
חברי הקבוצה, שחלקם הכירו כילדים באירועים משותפים ליתומי צה"ל, מבקשים סיוע ליתומים שחלו, מימון טיפולים רפואיים ופסיכולוגיים, מתן הלוואות, עזרה בפתיחת עסק והנחות בארנונה, בדומה להטבות שמקבלים אלמנות ונכי צה"ל או הורים שכולים.
"אנחנו לא מבקשים קצבה חודשית כמו נכי צה"ל או הורים שכולים, אבל כן דורשים את המשך ההכרה בנו, הבהיר עידן ציוני (36), ששכל את אביו ציון, שנפל בתאונת דרכים בעת שירות מילואים ב-1987. "מי שגדל ללא אבא, מעבר לאבל שלא מסתיים ולקשיים המרובים, צריך להתמודד בחייו הבוגרים גם עם היעדר כל סיוע מצד הוריו".
דגנית דרעי (47), שאביה נטע הדרי נפל בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, "נולדה ליתמות", כהגדרתה, ולא הכירה אותו מעולם. "הילדות שלי הייתה מאוד קשה וכל החיים היו בצל האובדן הזה. אני חיה מהיד לפה ונמצאת בחובות קשים. המדינה לא נתנה לי דבר במהלך השנים, מעבר למענק סמלי כשהתחתנתי, ושרדתי בכוחות עצמי. אף אחד לא הקשיב לי ושאל אותי ואת הילדה שהייתי מה אני צריכה ואיך ילדה שגדלה בלי אבא שלה יכולה לחיות".
"זה לא עניין של כסף אלא של הכרה", הוסיפה שרון מטלון טובול (44), ששכלה את אביה אליהו מטלון ב-1985 בלבנון. "יותר מהכל הבריחה של המדינה מאחריות כלפינו היא עניין מעליב. כילד אתה משתתף בטקסים ואזכרות ואתה שומע מילים יפות על הגיבורים שהלכו ועל המחויבות למשפחות, אבל במציאות אתה נשאר בסוף לבד עם המשפחה שלך".
כרמל כמאל (36), היה בן 13 בלבד כאשר שכל את אביו ג'האד, שנפל בהיתקלות עם מחבלים. "כמה אמא חד-הורית יכולה
לעזור? לא קיבלתי עזרה למרות שפניתי שוב ושוב למשרד הביטחון. אמרו לי שם 'עברת את הגיל', שאלתי איך יכול להיות שעברתי את הגיל אם כל החיים ובכל גיל אני ללא אבא". אוהד הראל (36), שאביו שמואל נפל ב-1995 בעת שירות מילואים, הוסיף כי "ילד שגדל עם שני הורים מקבל הכוונה שלנו אין. במהלך השנים הרבה חברים יתומי צה"ל סיפרו על טעויות אינספור שעשו".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה כי "זכאותם של יתומי צה"ל מוגדרת בחוק. הזכאויות כוללות, בין היתר, מימון שכר לימוד במוסדות אקדמאיים, מימון תגמול לאורך כל תקופת הלימודים בגובה כ-2,600 שקל בחודש, מענק נישואין ומימון טיפול פסיכולוגי ללא הגבלת גיל. בניגוד לנטען, כללים זהים חלים גם על יתומים נפגעי פעולות איבה. מתוך רגישות לצרכיהם של יתומי צה"ל, מימון הטיפול הפסיכולוגי איננו מוגבל בגיל".
לפנייה לכתב/ת 
