קריסת ענף הטקסטיל תפגע ב-40 אלף עובדים

מפעל מגבות ערד לא לבד - מדובר רק באחד מתוך שורה של מפעלי טקסטיל שהחליטו לעביר את קווי הייצור שלהם לחו"ל ולפטר את העובדים בישראל. בדיקת ynet מול התאחדות התעשיינים מעלה, כי אם המגמה תמשך ושאריות ענף הטקסטיל יחוסלו בישראל - הדבר יעלה באובדן הפרנסה של כ-30-40 אלף עובדים, המועסקים בו באופן ישיר ועקיף.

• מכת פיטורים: "ערד בדרך לקריסה"
• מפעל מגבות ערד נסגר; 180 עובדים פוטרו
• עוד פיטורים בערד: 23 פוטרו בפקלסטרוניקס
  

בהתאחדות התעשיינים חוששים כי הפיטורים במגבות ערד הם רק ההתחלה. מנתוני הלמ"ס עולה, כי בענף מועסקים כיום כ-10,000 עובדים בצורה ישירה, רובם בפריפריה. בנוסף מועסקים באופן עקיף כ-30 אלף עובדים על פי הערכות ההתאחדות, בהם כלולים עובדים במאות מתפרות בכפרים דרוזים וערביים, מעצבי אופנה וכן נותני שירותים, דוגמת עורכי דין, רואי חשבון, ספקי ציוד, מכונאים, נהגים וכדומה.

יו"ר איגוד הטקסטיל ותעשיית האופנה בהתאחדות, ירון הראל, מספר כי בשנים האחרונות המשיכו להיסגר בארץ עשרות קווי ייצור של מפעלים בפריפריה שהועתקו למדינות עם כוח אדם זול יותר, על רקע מצוקה ממנה סובל הענף לאור שער הדולר והתייקרות תשומות הייצור. הנפגעים הם העובדים הישראליים - רובם עובדי כפיים, שנותרים ללא פרנסה באזור והכשרה לעסוק בתחום אחר.

"שיקולים כלכליים ולא מניעים ציוניים"

גם הראל, שעומד בראש חברת האמה (haama) המייצרת בדים ומעסיקה כ-300 עובדים, בחר להוציא חלק מקווי הייצור שלו מעבר לים. כיום בבעלות החברה 5 מפעלים בישראל ושניים בחו"ל. "זה פשוט לא משתלם", הוא אומר. "כבר כמה שנים שאנחנו סובלים משער הדולר הנמוך ומכך, שהעלויות ההיקפיות בישראל הן מהגבוהות בעולם".

בתוך כך הוא מדגים כי "מחירי המים עלו בשנים האחרונות ב-300%, הארנונה כמעט הכפילה את עצמה, מחיר המזוט זינק והרגולציות סביב איכות הסביבה משתנות לעתים קרובות ומצריכות שינויים שעולים מאות אלפי ומיליוני שקלים. גם המכס בישראל הוא מהנמוכים בעולם ולמעשה, אין שום הגנה על התעשייה המקומית מבחינה זו. כך למשל, אם אני מייצא להודו אני אשלם 12%, אבל הודי שייצא לישראל ישלם 6% בלבד". 

בינתיים, היום שבו יחוברו המפעלים לגז הטבעי – דבר שצפוי להוזיל עבורם את העלויות - עדין רחוק לטענתו. "בינתיים אין עוד מפעל טקסטיל אחד שחובר", הוא מספר. "שמענו שזה צפוי לקרות בסביבות שנת 2017-2018, אבל לא בטוח שיהיה עד אז את מי לחבר. אין ספק שיהיו מפעלים שזה כבר לא יעזור להם, כמו מגבות ערד".

ב-20 שנה: מצבת העובדים צנחה ב-70% 

בשנות ה-70 וה-80 היה ענף הטקסטיל הישראלי מותג בינלאומי שהעסיק רבבות עובדים - אולם בשנת 1994, אחרי גלי פיטורים מאסיביים, ירד מספר העובדים בענף ל-40 אלף. מאז ועד היום, צנחה מצבת העובדים בלא פחות מ-70% נוספים. כך, אם ב-95' הועסקו בענף כ-36.7 אלף עובדים, עד שנת 2004 נרשמה ירידה של כ-50% ל-18.3 אלף, ואילו נכון ל-2014 מועסקים בו כ-10.9 אלף.

גם כמות המפעלים בענף צנחה באופן משמעותי - מכ-2,056 מפעלים טקסטיל והלבשה ב-95', לכ-900 כיום. דפנה אבירם-ניצן, מנהלת האגף למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים, מחדדת כי בין אלו נמנים גם מקומות קטנים במיוחד, עם מספר מצומצם ביותר של עובדים, לעתים אף עובד אחד או שניים.

הרוב המכריע של העובדים הישירים בענף - כ-8,500, מועסקים בכ-130 מפעלים גדולים החברים בהתאחדות (בהתאחדות חברים מפעלים עם 20 עובדים ומעלה - ב.פ.). מפעלים אלו עוסקים בטקסטיל לסוגיו השונים, כמו ייצור חוטים, בדים, צביעה וכדומה.

באדיבות אגף מחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים(צילום: אגף מחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים)

על פי נתוני הלמ"ס, ענף הטקסטיל רשם השנה ירידה של 3% בתפוקה. אבירם-ניצן מחדדת, כי ירידה זו ממשיכה מגמת נסיגה מתמשכת: ב-7 השנים האחרונות, מאז 2007, רשמה תעשיית הטקסטיל וההלבשה בישראל ירידה של 25% בתפוקה.

כ-11 חברות גדולות

נכון להיום יש בישראל על פי הלמ"ס, כ-11 חברות טקסטיל גדולות עם יותר מ-100 עובדים, מתוכן 4 חברות עם יותר מ-300 עובדים. בין הבולטות מונה הראל את אלבד - המייצרת מגבונים לחים ומוצרי היגיינה; נילית - המייצרת סיבי ניילון; אופיס טקסטיל בתחום אשפרה, צביעה והדפסה של בדים; אבגול בתחום ייצור בדים לא ארוגים; חוטי טיב ואסיב בתחום הסריגה; וכן החברות דלתא ותפרון בתחום האופנה.

בצד זאת, במהלך השנה האחרונה לבדה, נסגר מפעל נגב טקסטיל בשדרות ו-60 עובדיו פוטרו, ומפעל הנעליים של חברת בריל בראשון לציון נסגר השנה על 100 עובדיו, זאת, בעקבות החלטת משרד הביטחון להפסיק להזמין ממנו נעליים. גם מפעל "אסיב" לייצור בד גולמי שהועבר לצביעה ב"נגב טקסטיל", הודיע על פיטורי עובדים ובחינת אפשרות לסגירתו, ומפעלי טקסטיל רבים נוספים כמו עלו לכותרות לא אחת בשל איומי סגירה חוזרים ונשנים.

"כל מפעל הוא סיפור לגופו", טוען הראל. "בבריל - היה מדובר במפעל עם ספק אחד שהפסיק לרכוש ממנו. אולם המקרה של נגב טקסטיל מדגים כיצד העלויות מסביב גרמו להפסדים גדולים במהלך השנים, עד שהביאו לסגירתו. למעשה, כל מי שמסתמך על ייצוא מישראל יכול לשרוד, אבל לא ייתכן שהוא במצב טוב. זה קורה לכל אורך הארץ והמשמעויות הרוחביות מסוכנות. כך למשל, אם הצבא מוריד כמויות ייצור או שצריך פחות תופרים - זה על חשבון המתפרות בכפרים הדרוזים וזה יוצר עליה באבטלה".

צביקה אורן, נשיא התאחדות התעשיינים, חורץ כי "תעשיית הטקסטיל כבר מתה מזמן בארץ. זה כבר הסוף, שלב הדמדומים, ומה שנותר זה בעיקר תעשיית ייצור החוטים. צריך להזהר שתעשיות אחרות לא יגיעו גם הן למצבה. כדי שהיא תחזור ותפרח צריך לבנות אותה מחדש ואנחנו עובדים על זה כעת".

אביב איתני, מבעלי חברת כרמל אחזקות המחזיקה במפעל שטיחים לייצוא, העתיק אף הוא בעבר קו ייצור לחול - אולם החליט לחזור לארץ. כיום הוא מעסיק כ-160 עובדים באזורי התעשיה שחק וברקן. איתני סבור כי על מנת שהתעשיה תשרוד בישראל - עליה להתמקד בטכנולוגיות מתקדמות.

"תחום הטקסטיל כולל מגוון מוצרים רחב", הוא אומר. "ככל שהמפעל יותר מתוחכם ועוסק במוצרים מורכבים יותר - הוא יכול להתמודד עם התחרות כי המרכיב של כוח האדם נמוך יותר. אולם כשמתעסקים במוצרים פשוטים שמצריכים הרבה כוח אדם - אין ספק כי זול יותר לייצר בסין או בויאטנאם".

בכתבה הבאה: מצבן של התעשיות המסורתיות בישראל