אין לי כסף אין לי: גם בספרים ישנים

נדמה לי, בשלב הזה, שאין באמת ספרות שלא עוסקת בכסף. כסף זה הדבר היחיד שכותבים עליו. שאי פעם כתבו עליו. אולי כי אין לי כסף. אם לא היתה לי אהבה, או שאולי כל הספרים היו על אהבה. אבל אהבה כעת יש, וכסף אין - אז מבחינתי, כל הספרים הם על כסף.

פראנץ ביברקופף של "ברלין, אלכסנדרפלאץ" יוצא את שערי הכלא, ו"הרגע הנורא הגיע, ארבע השנים שלו חלפו". ואחר כך הוא מסביר יותר: "העונש מתחיל". יצאת לחופשי ואז העונש מתחיל, ולמה? כי יהודי אדמוני (אולי זה דוד המלך?) נצמד אליו, וכשפרנץ פוצח בשיר, "בבית הכלא לא הירשו לשיר ככה", הוא אומר לו: "'שרת יפה. באמת שרת יפה. יכולת להרוויח הון'".

מעכשיו זה רק לחפש דרכים איך לעשות הון. הדברים הטהורים האלה, ששאפת אל נשגבותם כשהיית בכלא, סימנים מאובקים לעולם חיצוני נקי ופשוט, מתגלים רק כאמצעי לכלכלה עצמית - ברגע שהגעת אליהם. סוף סוף אפשר לשיר, אבל עכשיו אי אפשר לשיר לשם השירה. אפשר לשיר בשביל כסף, זה כן.

"ברלין, אלכסנדרפלאץ". אפשר לשיר בשביל כסף

"השוק חסר עניין, לאחר מכן ירידות גדולות בשערים, האמבורג בשפל, לונדון חלש", זועקת כותרת משנה בספר - דיווח בורסה אחד מני רבים שדבלין שתל בספר שלו. אפשר לכתוב, אבל גם זה כבר בשביל הכסף. הכסף פה, פועם, לא ברור אם הוא חלק מהפרוזה שחודרת באכזריות למציאות, או חלק מהמציאות שזלגה בערמומיות לתוך הספר, או שהשניים, הספר והמציאות, בכלל לא נפרדים.

אני לא צריך להתלונן. אני לא מאלה שצריכים להתלונן. לא שאתן לזה להפריע לי להתלונן, כן? לא ניתן למציאות להפריע את תחושת המסכנות. הנה פריץ אנקר מזמין את מיכאל רוסט, הפלייבוי חסר הכל והרמאי - גיבורי - "רומן וינאי" לארוחת ערב עשירה (והרי זה תמיד על אוכל - על תפוחי אדמה צלויים במסבאה ברלינאית או על הררי קצפת בווינה, כסף הוא אוכל ואוכל הוא כסף, כי אוכל אינו פינוק ולכן כסף אינו פינוק, גם אם הוא מגיע בצורת פואה-גרא), ודווקא אז "כשיצאו החוצה מחוממים מן הסעודה הטובה והיין האיטלקי המשובח והכבד", אנקר "נתפס למלנכוליה קלה של הבל הבלים, שסופה להתחלף במרוצת השעות בעצב נוקב לבלי הכיל".

"'הנך חושב אותי לאדם אומלל', אמר אנקר, 'הודה על כך'", הוא דורש מרוסט, שמכחיש, אבל אנקר לא מוותר - "''אבל אני אדם אומלל, בלי כל ספק'...אני אדם שאוהב חשבון ברור: כך וכך יש לי, כך וכך אין לי… אולי הכסף הרב בעוכריי'". כן, אנקר החצוף מתלונן על עושרו, גורם דכדוך בחייו הווינאיים. אחר כך השניים הולכים לבית זונות, ואנקר מתגבר על הדכדוך בדרך פלאית כלשהי וקונה נערה בכסף. זה כבר יעזור לו לשמוח. זה מתחיל בכסף, ממשיך באוכל ונגמר בניצול.

גם כריסטינה, "הנערה מהדואר" של שטפן צוויג, מתחילה את המסע שלה עם הכסף באוכל וממשיכה אותו בניצול. זה כל כך פשוט וברור לה, כל כך מהר. בסניף הדואר שבו היא עובדת, יש "דוכן כתיבה מתנדנד...ציפוי השעוונית הסדוק שלו שחור מכתמי דיו..העצם היחיד שאפשר לכנותו קישוט אמנותי הוא הכרזות הצעקניות התלויות על הקיר המסויד המלוכלך". בתוך החדר העלוב הזה "על השולחן הנייד מתנוצץ כיהלום בכתר, מכשיר טלגרף מפליז מצוחצח למשעי".

הדבר היחיד שנקי ויפה הוא האמצעי לתקשורת עם החוץ, משגר פלאי אל חיים אחרים, שבאמצעותו תגיע לחדר הדואר ההזמנה של הדודה העשירה. מי שהגיעה לחופשה מפתיעה, מבית עוני בכפר אוסטרי מוכה וחבול ממלחמת העולם הראשונה, אל בית מלון לשועי עולם מטופחים בשוויץ, נתקלת בעימות ראשון בשולחן האוכל. ילדה כפופה, חיוורת, בטוחה לחלוטין בנחיתותה, פוסעת אל הכיסא בחשש.

ביצירה זו, כמו ב"אישה יפה", המבחן המפריד הוא כלי האוכל. "באיזה כלי מתוך תריסר כלי האכילה המונחים לפניה עליה לאכול את הדברים הזרים האלה?... איך לחתוך אותם מבלי לחשוף בעל כורחה לעיני המלצר המשגיח שזאת לה הפעם הראשונה שהיא סועדת במסעדה מפוארת כזאת?". מי שמפחיד הוא המלצר, "בגלל הפחד להסגיר את עוניה".

"הנערה מהדואר". כמו ב"אישה יפה", המבחן האמיתי הוא בשעת הארוחה

כריסטינה ופרנץ הם כמונו, וזה אך מקרי, כמובן, שהם גרים בווינה ובברלין של וויאמר. כריסטינה רוצה לברוח, כמה מוכר, "לנסוע הרחק מכאן, מהמדינה המנוונת הזאת, מן האנשים הרעים כאן". היא בת 28, והיא לא רואה קץ למעגל המשפיל על עבודה סיזיפית ומשעממת בדואר, תמורת שכר עלוב. היא מזהה את חלומות המוביליות החברתית ששיקרו לנו אותם בעידן הבורגנות מתרחקים ממנה.

גברים עשירים עשו מלחמה שמוטטה את היבשת, ועכשיו כולנו נדרשים להחניק את החלומות, להתכופף סולידרית לטובת הכלל, ומדי פעם יגניבו לנו כפית קצפת להשתיק אותנו. "מתי תורי? פעמים רבות כל כך חלמתי בבקרים הריקים והארוכים האלה להתנתק יום אחד מכבלי העבודה השחורה והמטופשת הזאת, מהמירוץ הקטלני נגד הזמן".

כמה מהר שוכחים את הכמיהה הפשוטה הזו, ומהתקוממות ראויה נגד חיים לא מספקים. היא הופכת להצדקה בזויה של השימוש באחרים מבלי לחשוב על כך - "פעם אחת לנוח בעצמה ובמקום לשרת אחרים - ליהנות משירותם". האפשרות להשתמש בכסף היא האפשרות לחזור אל החיים הטובים שהיו פעם, לפני שאביה ואחיה נהרגו, לפני שהכסף אזל והמשפט "זה יקר מדי" הפך לדבר שאומרים הכי הרבה. הכסף הוא חזרה אל הרחם, לחוויה הנשכחת שמטפלים בך, שבה היא "שוכבת בילדותה במיטה אחרי שסבלה מחום גבוה משך ימים, כעת ירד החום ואמא מביאה לה חלב שקדים מתוק לבן, אביה ואחיה יושבים על שפת מיטתה, כולם מודאגים".

האפשרות להיות עשיר ולהשתמש בכסף היא הזכות המולדת לנחמה, אבל בו בעת מקורה בילדותיות וחולי. לא חולפות אלא כמה שעות, וכשבארוחה הבאה ניגשים אליה המלצרים היא כבר תוהה "איך יכולתי לחשוש מהם כל כך בצהריים, מן הגברים … שנדמה כי כל מבוקשם הוא שלא ירגישו בקיומם?". הכל לפתחה והיא יכולה לבחור אם לנצל או לא לנצל את המצב: "מאה אלף בקשות אפשר שיהיו לך כאן בעולם המופלא הזה, וכולן מתגשמות בן רגע. אפשר לרצות ולעשות הכל אבל לא חייבים לרצות ולעשות דבר. אפשר לצלצל (למשרתת) ואפשר לא לצלצל".

טוב, בסוף יתברר שבצדק היא חששה. כי הגברים והנשים האלה, שמשרתים את העשירים, אוחזים בידיהם כוח גדול בעצמם, ומרכלים עם אורחי המלון עד זוב דם, והם אלה שיאשרו בסופו של דבר לבת עשירים חטטנית את מוצאה העלוב של כריסטינה, ויביאו סוף לחופשה הנהדרת הזו. וגם כריסטינה, בסוף הספר, תחזור להיות כמוהם, תתכנן מהפכה אלימה ונפשעת - כמו שעניים עושים. על זה הכל מבוסס - שהעניים יחתרו האחד נגד השני.

המשרתים ירכלו על מי שמעז לחדור לעולם לא-לו, והמאהב של כריסטינה, שבוי מלחמה נכה, יצהיר בסופו של דבר ש"לי כבר לא אכפת, זה לא מעניין אותי, אני כבר לא בעד הבולשביקים ולא נגדם, לא קומוניסט ולא קפיטליסט… אני דואג רק לדבר אחד עכשיו, לעצמי, והמדינה היחידה שאני רוצה לשרת היא העבודה שלי. לא מעניין אותי כהוא זה מה יביא לאושרו של הדור הבא… כשאהיה במקום שאני רוצה להיות בו, כשיהיה לי שוב זמן לנשום, אולי כשישוב הסדר לחיי, אולי אז אחשוב פעם אחרי ארוחת הערב איך לתקן את העולם". שוב - אבל רק אחרי ארוחת הערב.

גם פראנץ שם באלכסנדרפלאץ, "מוכר עכשיו עיתונים לאומניים. אין לו כלום נגד יהודים, אבל הוא בעד סדר. כי בגן עדן חייב להיות סדר, זה ברור לכל". אחר כך הוא יגיד לחבריו במסבאה ש"שלום עלי אדמות, ככה צריך להיות ומי שרוצה לעבוד - שיעבוד". וקורצים אליו "מליח-ביסמארק ברוטב עדין מתובל, בשר משובח ללא אידרה, מליח מגולגל ברוטב עדין מתובל, דג משובח בתוספת מלפפונים חמוצים, מליח במקפא, נתחים גדולים, דגים משובחים, מליח צלוי". מישהו ישלם בשביל כל האוכל הזה.

זה טוב, הספרים. מחאה שמחאה, הדבר היחיד שצמח משם אז, הוא התחושה שאתה לא לבד. זה לא מעט, לא להיות לבד, ולשם כך גם הספרים. הנה כריסטינה, שמה את החיים שלה בצד רק כדי להיות ביחד עם המאהב שלה, שמציע לה חיים קצרים ומסוכנים, אחרי שינצלו את מקום העבודה שלה, המשפיל והמדכא, לגחמה אחת פראית. הנה פראנץ, שמבקש מחבריו לשולחן במסבאה הברלינאית, "'תראה את רוסיה, תראה את לנין, שמה הם מאוחדים, זה מלט אמיתי. אבל צריך לחכות'. דם צריך לזרום, דם צריך לזרום, דם צריך לזרום בשצף קצף".

המטרה היא להיות ביחד, והמחיר הוא המחיר. אבל זה גם לא הרבה, להיות ביחד, כי, כמה נורא להבין שהדבר שמאחד אותנו הוא העובדה שאנחנו לבד. ואני מחפש בספרים עוד ועוד אנשים שהיו לבד בגלל הכסף, בגלל האין-כסף, כדי להרגיש איתם ביחד, ביחד בתחושה המשותפת שמגיע לי יותר. ביחד בתחושה שאני מוכן להקריב את כולם כדי שיהיה לי קצת יותר טוב.

"במשפחה שלי יאכלו כל זמן שמישהו בעולם יאכל", מבהיר הארי מורגן ב"ביש ואין" של המינגווי. מורגן הוא איש ים, גם הוא כבר נכה, עני ומסכן,

שנאלץ לעשות הכל כולל הכל כדי לשרוד, "מנסים להרעיב אתכם הקובאנים כדי להבריח אתכם מכאן, כדי שיוכלו לשרוף את הצריפים ולבנות דירות ולעשות מזה עיר של תיירות. זה מה שאני שומע.

"אני שומע שקונים מגרשים, ואז, אחרי שירעיבו את העניים עד שהם יילכו מכאן לאיזה מקום אחר בשביל לרעוב עוד קצת, יכנסו ויעשו מזה פינת חמד לתיירים". הארי רק רוצה צדק - "אין חוק שאומר שמוכרחים לרעוב", ואיך עונה לו בן שיחו? "אתה מדבר כמו רדיקל". שלא לומר, אתה קומץ מושתן, נפולת של נמושות, שכחת מה זה להיות יהודי. אנחנו ביחד באותו גורל, עד שתעז להציע שזו תוכנית מוסדרת שנועדה לדפוק את כולנו. אחר כך יירו בהארי בבטן והיא תהפוך ל"אגם קרח", וכשימצאו אותו, בכוחותיו האחרונים הוא יגיד, "גבר. גבר אחד לבד אין לו. שום גבר לבד עכשיו. לא משנה איך גבר לבד אין לו שום סיכוי מזופת מזורגג".

"כל גג וגג חיים תחתיו בני אדם!", מתפעל לילה אחד ג'וני טרוץ מ"הכיתה המעופפת" של אריך קסטנר, שהוריו נטשו אותו, בחדר השינה בפנימייה. "וכמה גגות יש בעיר אחת! וכמה ערים בארצנו! וכמה ארצות על כוכב הלכת שלנו! וכמה כוכבים בעולם כולו! מיליוני יצורים חיים בעולם, וכל אחד מקבל את חלקו בידו: יש לו מזל - הוא מקבל חלק טוב, אין לו מזל - נוטל חלק רע… כשאגדל, אשב בכפר. בבית קטן מוקף גינה גדולה. וחמישה ילדים יהיו לי. ולא אשלח אותם מעבר לים כדי להיפטר מהם. לא אנהג בהם כפי שנהג בי אבי, וגם אשתי תהיי טובה מאמי.

"היכן היא עכשיו, אמי? העדיין בחיים היא? אולי יבוא גם מרטין לגור איתי בביתי. הוא יצייר תמונות ואני אכתוב ספרים. לא מתקבל על הדעת שחיי לא יהיו יפים". לא מתקבל על הדעת שחיינו לא יהיו יפים.