כיצד עובדים יכולים לנצח את ההנהלה?

היה היו שני שותפים לפשע שנתפסו על ידי המשטרה והוחזקו במעצר בנפרד. כל אחד מהם קיבל מהשוטרים הצעה. יש לך שתי אפשרויות, אומרים השוטרים לכל אסיר בנפרד: אתה יכול להלשין על החבר שלך או שאתה יכול לשתוק.

• לטורים קודמים של ד"ר אושי שהם-קראוס
  

מה יקרה, האסיר הראשון שואל, אם אלשין עליו? אם גם הוא ילשין, עונים השוטרים, תשבו שניכם בכלא חמש שנים. אם אתה תלשין והוא ישתוק, הוא יישב בכלא 15 שנה ואתה תשתחרר מיד. ומה יקרה, שואל האסיר, אם אני אשתוק? אם גם הוא ישתוק, עונים השוטרים, שיחקתם אותה, שניכם משתחררים כעבור שנה. ואם אני שותק, שואל האסיר, אבל הוא מלשין? אז הוא משתחרר מיד, ואתה יושב 15 שנה.

מוכר כבר, לא? הזכרנו את הדילמה הזו (שנקראת דילמת אסיר) בטור הקודם ובטורים אחרים. אבל כאן אנחנו מביאים אותה בעקבות ספרו החדש של ד"ר אשר עידן, "הכוח החמישי - סוד הרשתות שמשנות את העולם", שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות. מאחר שהטור שלי הוא לא טור של סקירת ספרים (אני מציג רק ספרים שנראים לי חשובים), אני מציג את הנושאים שעולים בספר, מרחיב אותם, ומלמד באמצעותם.

מה כדאי לאסירים?

מנכ"ל פלאפון הוא לא שוטר והעובדים שלו אינם פושעים, גם כאשר הם רוצים להתאגד. ובכל זאת, אנחנו מלבישים על סיפור מאבקי ההתאגדות של עובדי פלאפון את דילמת האסיר. נעשה את זה כדי להבין בהמשך למה קשה בימינו לחברה גדולה להיאבק בעובדים שרוצים להתאגד.

נתחיל בדוגמה דמיונית. בואו נדמיין חברה בת 3,000 עובדים שפועלת בישראל בשנות ה-70. לחברה כמה מפעלי ייצור במקומות שונים בארץ. אין עדיין אינטרנט וגם הסלולריים עוד לא קיימים. לטלפון של בזק מחכים שנים בתור. העובדים בחברה מרגישים, כל אחד בנפרד (אולי בכל מפעל בנפרד), שהשכר שניתן להם אינו מספיק, אך בגלל קשיי תקשורת הם לא יכולים לסכם ביניהם על דרכי פעולה משותפות. כמו בדוגמת האסירים, הם בעצם מופרדים. נניח שבכל זאת הם מנסים לייצר התאגדות עובדים למרות שהם מפוזרים ולא יכולים להתאגד ולתקשר. מה עושה ההנהלה?

איך מתנהל המאבק בלי אינטרנט?

אבל מה הבעיה? למה העובדים לא נוקטים בפעולה הפשוטה הזו? כל אחד מהם, כמו האסירים בסיפור, מפחד שהעובדים האחרים יפחדו להסתכן וישתפו פעולה עם הבוס. ברור לכל עובד שאם רוב העובדים האחרים ישברו, אבל הוא ימשיך לאיים, הוא יפוטר מיד. העובד הזה חושב לעצמו משהו כזה: הלוואי שהייתי יכול לדבר עם העובדים האחרים ולסכם איתם דברים. אבל היות שזה לא אפשרי, הוא משתף פעולה עם ההנהלה. הסיכון גדול מדי.

שביתה בנתב"ג

המציאות הזו של עובדים לא מקושרים מאפשרת להנהלה לבצע "הפרד ומשול", אבל כאשר העובדים מרושתים זה כבר קשה יותר. ברגע שכל אזרחי המדינה מקושרים ביניהם בכל שנייה נתונה ומכל מקום שבו הם נמצאים מבלי שהבוס יכול לפקח עליהם, הדמיון לדילמת האסיר מתפרק לגמרי.

אבל בואו נחזור רגע לאסירים. הם יושבים בשני תאים נפרדים. השוטרים מנסים להפריד ביניהם כדי לשבור אותם. אבל בואו נניח שלכל אחד יש סמארטפון או מתקן אחר שהשוטרים לא יכולים לזהות. המתקן הזה מאפשר להם לתקשר כל הזמן. האפשרות הזו עוזרת להם לסכם ביניהם על דרך פעולה טובה יותר.

תשמע, אומר האחד לאחר, אנחנו הרי מכירים וחברים, סמוך עלי. לא אלשין עליך. אני מוכן לשבת שנה (גם אתה תשב שנה) ונצא החוצה חברים שותפים. מה יגיד לעצמו השני? ובכן, הוא יודע שתמיד יש אפשרות שחברו יבגוד בו וישקר לו, אבל הסיכוי פוחת מאוד. התקשורת בין שני האסירים ממוטטת בעצם חלק משמעותי מכוח השליטה - הפרדה של השוטרים בסיפור. ואותו דבר במפעל שלנו הדמיוני.

ההנהלה יכולה לאיים, אבל הם יכולים לשבת בבתים מול הפייסבוק, לדבר, לדון, להכיר אחד את השני ולהגביר את האמון ביניהם. כך, המציאות של הפרד ומשול נחלשת. אמנם בעל המפעל עדיין חזק. עדיין לאף עובד אין יכולת מוחלטת לסמוך על שיתוף פעולה מלא מרוב שותפיו למאבק. עדיין רבים מהם יכולים להיבהל מאיום הפטורים, אבל הסיכוי להצלחת מאבק כזה גדול יותר.

אם כך, אפשר לשאול, למה האביב הערבי במדינות ערב נכשל? הרי כל המאבק התחיל ברשתות החברתיות. ולמה חברות ענק ותאגידים לא מתמוטטים בהמוניהם והכלכלה שלנו משתנה לגמרי? ובכן, מצוייר כאן רק מודל כללי מופשט. המודל הזה מתאר מגמה של העברת יחסי הכוח מקבוצות קטנות של שולטים (פוליטיקאים, בעלי הון, יצרני דעה ומובילים חברתיים) לטובת מה שנקרא "ההמון", כלומר כל אותם מיליוני "אנחנו" שתמיד ישבו בבית בנפרד מול מסך טלויזיה ורק קלטו מסרים. ואולי אנחנו רק בתחילתו של שינוי כמו שחושב אשר עידן?

ד"ר אושי שהם קראוס הוא מומחה לפילוסופיה של הכלכלה המעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. ניתן ליצור עמו קשר ולהאזין לתכנית הרדיו שלו "קצה הקרחון" המשודרת בימי רביעי, ב-12.05, ברשת א' של קול ישראל