שוברים את הקרח
שחקני הוקי קרח צעירים מישראל לומדים ומתאמנים בצפון אמריקה, במטרה להגשים את החלום ולהגיע לליגה הטובה בעולם. כספי ומקל, אחריכם
בכל בוקר מביט רועי אהרונוביץ' (18) היטב במראה ומוודא שלא החמיץ אף פינה בגילוח. לא, הוא איננו חייל בבסיס עם רס"ר קפדן. אהרונוביץ' רק התחיל את כיתה י"ב, אבל בבית הספר שבו הוא לומד לא מגלים סובלנות כלפי זקנים פרועים, או אפילו שאריות מגילוח רשלני. "פעם חבר שלי הגיע עם מעט זיפים, נתנו לו סכין בכניסה ושלחו אותו להתגלח בשירותים", הוא מספר.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
מדיניות הגילוח הנוקשה היא רק אחד מכללי משמעת הקפדניים בבית הספר התיכון Rice Memorial בוורמונט, ארה"ב, שבו לומד אהרונוביץ' מאז השנה שעברה. השמיניסט שהגיע מראשון-לציון הוא חלק ממגמה הולכת ומתפתחת של שחקני הוקי קרח צעירים, אשר למען קידום הקריירה יוצאים כבר בשלב מוקדם של חייהם לשחק מעבר לים. כך עשו גם אריאל קפולקין (16) הלומד באקדמיית ההוקי הבינלאומית באונטריו קנדה, יובל רוזנטל (19) המשחק בליגה לצעירים בקנדה, ודייויד לוין (15) המשחק בליגה לגילאי 16 בטורונטו.
כמו רוב שחקני ההוקי קרח בישראל השרבית, גם אהרונוביץ' החל את דרכו ברולר־הוקי. בהמשך התקדם למשטח הקרח והיה עושה את הדרך הארוכה ממרכז הארץ למטולה, שם נמצא מרכז ההוקי הגדול בישראל.
כאשר שקלו במשפחתו מעבר לארצות־הברית לצורכי עבודה, הוא עצמו ערך מבחנים בפילדלפיה ואף התקבל לקבוצת נוער במקום. בסופו של דבר המעבר המשפחתי התבטל, אבל רועי עצמו הבהיר לאביו: "אני לישראל לא חוזר".
תענוג יקר מאוד
אחרי מספר פניות לפנימיות שונות בארצות-הברית, מצא את מקומו בוורמונט. שם הוא לומד בבית ספר פרטי מיוחד לספורטאים, בתוכנית המאפשרת לו לחיות ולנשום הוקי. "השילוב בין הלימודים לספורט הוא מוחלט. אם אני מאחר לבית הספר, אני לא יכול להיכנס לאימון. אם אכשל במבחן, אני מושעה ממשחק", הוא מסביר.
אהרונוביץ' מתאמן מדי יום ולוקח חלק בלא פחות מ-60 משחקים בעונה, הנפרשת על פני שבעה חודשים. ביום של משחק הוא מחויב להופיע לבית הספר בחליפה, עניבה, מכנסי חאקי ונעליים שחורות. עגילים וקעקועים הם בגדר איסור מוחלט.
"אתה רואה את השינוי אצלו כשהוא מגיע לשחק עם נבחרת הנוער", מסביר אביו ערן. "אתה רואה אותו ואת יתר השחקנים שמשחקים בצפון אמריקה, ואתה שם לב שאפילו בדברים הקטנים מקפידים איתם, באופן שבו הם מתכוננים למשחק ועורכים חימום".
וכמה עולה התענוג? בין 30 ל-40 אלף דולר בשנה, יותר משיעלה לכם תואר אקדמי מלא במכללה פרטית בישראל. המעמסה הכלכלית נופלת כמובן על ההורים.
"לאחר התיכון רועי רוצה להמשיך לקולג' בארצות־הברית", מתייחס האב למטרות של בנו בעתיד. "לשם כך אנחנו מאוד מקווים שצה"ל יכיר בו כספורטאי עילוי, אחרת הוא יצטרך לחזור לארץ והיכולת להתפתח פה בענף הזה היא מאוד מוגבלת".
אז האם אחרי שעומרי כספי וגל מקל ניפצו את תקרת הזכוכית של ה־NBA, בתוך מספר שנים נראה ספורטאים ישראלים גם ב־NHL, ליגת ההוקי הטובה בעולם? ערן אהרונוביץ' מעדיף להישאר כרגע עם הרגליים על הקרקע: "אני לא יודע אם NHL זה ריאלי. זה מאוד קשה, פחות משני אחוזים מהספורטאים שמשחקים בקולג'ים נכנסים לליגות הספורט המקצועניות הבכירות. השאיפה של רועי היא להגיע לקולג' ואני חושב שזה ריאלי. אחר כך אפשר לעשות קריירה לא רק ב־NHL. יש בארצות־הברית ליגה מקצוענית נוספת שמשלמת שכר מכובד, ויש אפשרות לשחק באירופה או אפילו ביפן. עצם זה שאתה יכול להגיע ללימודים גבוהים בשילוב עם ספורט ולצבור ניסיון חיים, זה כבר שווה את ההשקעה".
תקרית אנטישמית במקלחת
אריאל קפולקין (16), לעומת זאת, לא מתבייש להצהיר שהוא מכוון ל־NHL. כבר בגיל 12 הוא עבר לקנדה, מעצמת ההוקי החזקה בעולם, ולומד באקדמיית הוקי בינלאומית באונטריו (CIH). הוא חי בתנאי פנימייה, כשסדר היום שלו בנוי מהשכמה מוקדמת, מסדר ניקיון על המגורים ("על כל תקלה אתה מקבל איקס, עשרה איקסים בחודש ואתה מושעה ממשחק אחד"), אימוני הוקי אינטנסיביים, ריצות בטמפרטורה שצונחת לעיתים מתחת למינוס 20 מעלות, עבודה בחדר כושר, לימודים, שיעורי בית וכל זה עד 22:15, שעת כיבוי האורות. אז יילקחו מהם הפלאפונים, לבל יעזו להתפתות לדבר עם המשפחה או עם חברים בזמן בו הם אמורים לישון.
ההתחלה של קפולקין לא הייתה פשוטה. מלבד הקשיים בלימוד השפה ובהסתגלות לרמת ההוקי הגבוהה בקנדה, הוא מצא עצמו מתמודד גם עם הקנטות על רקע אנטישמי. "זה דווקא לא הגיע מצידם של שחקנים קנדים, אלא משחקנים שהגיעו מרוסיה כדי ללמוד באקדמיה. קרה פעם שאמרו לי 'יהודי קמצן' והיה מקרה ששחקן אחד ששונא יהודים שפך עליי דלי מים חמים במקלחת. זה התפתח לכדי עימות פיזי. לאחר מכן סילקו אותו מהאקדמיה ושלחו לאמא שלי מכתב התנצלות על האירוע. אני דווקא לא התייחסתי לזה כאל בעיה, אלא כאל משהו שמייצר מוטיבציה. בחדר שלי תליתי דגל ישראל גדול ותמונות שלי מנבחרת ישראל. לפני משחקים אני חובש כיפה ומתפלל. לקח לשחקנים האחרים הרבה זמן להתרגל לזה".
האם דניאל, שגידלה אותו לבדה ברמת-גן, מחויבת לחלוטין לחלום של בנה. לאורך השיחה היא מפגינה בקיאות מרשימה בענף ובמבנה הליגות לצעירים בקנדה. "בשנה הראשונה הגעגועים היו קשים מאוד", היא נזכרת. "כיום אנחנו נפגשים פעם בשלושה חודשים, כשיש חופשה או כשאני נוסעת לבקר אותו. זה קשה אבל אני מאפשרת לו להגשים את החלום שלו".
אחרי מספר שנים באקדמיה, אריאל כבר מרגיש שם כמו בבית. הוא משחק 84 משחקים בעונה ברמת ה-AAA הנחשבת לגבוהה ביותר בקנדה. "כל ילד בקנדה חולם לשחק ברמה הזו. עצם העובדה שילד מישראל הגיע לשם זה הישג גדול", הוא אומר בגאווה. "כיום אני אחד הבולטים בקבוצה. השפה הראשונה שלי הולכת ונהיית אנגלית ולא עברית. כולם יודעים שם איזה סוג של אדם אני, כזה שעובד קשה מאוד בשביל מה שאני רוצה והחלום שלי הוא בהחלט להגיע ל-NHL".
לפנייה לכתב/ת 
