בית ראשון לאוטיסטים בוגרים נחנך בתל אביב

"בית הידידות" - בית ראשון לבוגרים אוטיסטים בתל אביב, נחנך לאחרונה על ידי  אלו"ט - אגודה לאומית לילדים אוטיסטים. הבית החדש, נקרא "בית הידידות" ע"ש יעל גולדשטיין ז"ל, אמא של גל, נער עם אוטיזם שהוא אחד מ- 24 דיירי הבית.

בניית הבית, החלה לפני כ-3 שנים בשיכון בבלי, וזו התאפשרה הודות לעיריית תל אביב שהקצתה את הקרקע, לסיוע מקרנות הביטוח הלאומי-הקרן לפיתוח שירותים לנכים ולתרומות של הקרן לידידות, קרן רש"י ותורמים נוספים. 

זהו הבית ה-17 במספר של אלו"ט ותכנונו הסתמך על הניסיון המצטבר מתוך תפיסת האגודה כי "בית לחיים" הוא מסגרת ביתית, בתוך שכונת מגורים, שמאפשרת לדיירים האוטיסטים לנהל אורח חיים דומה ככל האפשר לחיי משפחה, תוך התייחסות אישית לכל חבר וחברה. לפיכך, מחולק הבית לשלושה אזורי מגורים ובכל אזור גרים שמונה דיירים שמתפקדים כמעין יחידה משפחתית. תכניות הטיפול והקידום ב"בית לחיים" מותאמות לכל אחד בהתאם לגילו.

אפרת עציון פאר אמא של זוהר, מספרת:

זוהר שלי כמעט בן 25. 

עוד כשהיה ילד, רק בן 13, כבר ניקרה בראשי המחשבה מה יהיה אתו בעתיד.

אימהות לילדים בני 13 חושבות על מסיבת בר המצווה, על איזה תיכון הילד ילך.. אחר כך הן חושבות אם יתאהב או אולי יתאכזב באהבה? לאיזו יחידה יתגייס. הן חולמות על תואר באוניברסיטה, מתלבטות אם להיות אמא של מהנדס או רופא?? ואיך יהיו היחסים עם הכלה.

"לזוהר שלי יש חדר, מיטה, חלון, תמונה על הקיר וחברים - מה שחלמתי ודמיינתי". צילום: דניאל בראון

ואני? אימא לילד אוטיסט, רק בן 13, הפכתי כבר אז ל"מכונת משימות" - חיה בחרדה מהעתיד וממוקדת במטרה, שהיעד שלה הוא בית לזוהר.

כשהתחלתי את מסלול הבית לחיים, עוד לא הבנתי שמדובר במסע כומתה ארוך. כל אישור, כל חתימה, כל פיסת נייר... כל משימה קטנה ארכה שנים. טנגו צעד קדימה, שניים אחורה.

עברו 11 שנים והבית נחנך עכשיו. ואני עומדת נפעמת. מסתכלת ולא מאמינה. מסע הכומתה הסתיים בהצלחה. לזוהר שלי יש חדר, מיטה, חלון, תמונה על הקיר וחברים - מה שחלמתי ודמיינתי עבור זוהר והחברים שלו.

הבית הזה שניבנה בזכות מאמץ, השקעה, רצון טוב ולב הרחב הוא נחמה ענקית. הוא הביא גם את הילדים המיוחדים שלנו אל השלווה והנחלה. אל חלקת האלוהים הקטנה שלהם.

היום, כשאני באה לבקר, אני רואה בית חי ותוסס.

אני רואה צעירים עסוקים בחוגים, בטיפול בכלבים, עושים ספורט, רוכבים על אופניים, אני רואה חבורת מדריכים מגויסים שלקחה

על עצמה לדאוג לילדים ולהנעים את זמנם.

ואפשר כבר לחייך. הגענו הביתה.