לשאוג עם אריות: ספארי פראי בטנזניה
אריות, נמרים, צ'יטות, פילים, זברות, ג'ירפות, צבאים, קופים, צבועים ועשרות אלפי גנו דוהרים, הם רק חלק מבעלי החיים שבדרך כלל רואים רק בנשיונל ג'יאוגרפיק ולפתע הפכו לקרובים יותר מול העיניים, לעיתים ממש במרחק נגיעה. גידו רן נפרד לרגע ממסך האייפון ויצא למסע ספארי עם חברת "עולם אחר" בטנזניה בעקבות העולם הפראי של חיות הבר
ונפתח בתוצאות הסקר: יש היום בעולם יותר אנשים שיודעים מהו דפדפן "ספארי" לאייפון, מאשר כאלה שיודעים מהי באמת חוויית הספארי. אבל דור האייפון - בזכות אמא ואבא או סבא וסבתא שיכולים להרשות לעצמם - דווקא מרים את הראש מהמכשיר כדי לראות את העולם הפראי, הלא מתוכנת. את החיות הכי מטריפות בטבע. בטנזניה.
וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו
שעת ערב במרפסת של מלון בפאתי העיר הגדולה ארושה שבצפון טנזניה. דרור, בת 14, שרה את המילים של ריטה באוויר היבש והרוח הנעימה. עשרות רבות של ישראלים בכל הגילים נפגשים על ארוחה בדרך למטוס כדי לסכם שבוע שלא ישכחו: מסע ספארי בין השמורות שבהן הטבע יכול להיות שלם עם עצמו, כמעט בלי מגע יד אדם.
אריות, נמרים, ברדלסים (צ'יטות), פילים, זברות, ג'ירפות, צבאים, צבועים, אנטילופות, קופים ועוד המון בעלי חיים שרבים רואים רק בנשיונל ג'יאוגרפיק, מול העיניים. לפעמים ממש במרחק נגיעה. קשה לקלוט את העושר הזה בבת אחת. כשחוזרים לישראל, אפשר להתחיל לעכל.
לתפוס את השיטה
קבוצת הטיול המאורגן שאליה התלוויתי, מטעם חברת "עולם אחר", הייתה רק חלק קטן ממטוס מלא במשפחות של ישראלים שיכולים עכשיו לטוס ישירות לקילימנג'רו. בעבר הדרך כללה עצירת ביניים באדיס אבבה, ולמעשה יום שלם של טרטורי שדות תעופה. בתקופות החגים לפחות, הביקוש לבריחה אל הטבע גובר - וטיסה של חמש שעות וחצי מספיקה.
טיסת פנים של כשעה הביאה אותנו ישר לתוך שמורת סרנגטי הענקית והמפורסמת, הנושקת לקניה בצפון. עולים על הג'יפים ויוצאים לדרך. הטויוטה לנד-קרוזר (4X4) מיובאים כטנדרים ומותאמים בטנזניה לספארי: שישה מושבים נוחים (פלוס אחד ליד הנהג), עם חלונות גדולים והעיקר - גג נפתח ומוצל. עומדים וצופים, צדים את חיות הטרף בעיניים עם המשקפות והמצלמות. היי, תראו, צ'יטה! או אולי שזה עוד חלק מעץ שיטה ששיטה בנו?
"באתם בימים נדירים", אומר לנו המדריך. לרוב, בתקופה הזו הסוואנות (בתי הגידול המישוריים עם העשב ועצי השיטה) לא כל-כך ירוקות וגם לא רואים מחזות נדידה. אנחנו זכינו: טורי ענק של גנו חולפים על פנינו, לפעמים בריצה, עושים דרכם לאזורים שבהם העשב ערב לחך.
כשהגנו קרובים גם שומעים את הגעיות שמפיקים הזכרים, ומהן נולד שמה של החיה הנודדת עם הפנים המוארכים וה”זקן”. די מהר נתקלנו גם במלך החיות. צריך מזל. טיולים שלמים אפשר שלא לתפוס אריות. לנו זה קרה כמה וכמה פעמים, המסעירה שבהן כללה הזדווגות מטרים ספורים מאיתנו.
אבל לא הגענו לשם במקרה: הנהגים המקומיים מעדכנים זה את זה ברשת הקשר להיכן כדאי לדהור. כשמגיעים, צריך לפעמים לדגור. חצי שעה בערך עמדנו מול האריה והלביאה, שמתכנסים לימי חיזור שכאלה בתקופה מאוד מוגדרת. לא עניין אותם שאנחנו צופים. כמו יתר החיות בשמורה, הסבירו לנו, הם רואים כלי רכב ובני אדם מביטים מתוכם מהרגע שנולדו. זה הטבע בשבילם.
אחרי דקות ארוכות של משחק מקדים, נשיכות חיבה והתרחקות מחודשת, כמעט עזבנו כבר. בני הזוג (לצורך העניין, כן? מונוגמיה חפשו במקום אחר) נראו כבר עייפים, כשהלביאה התרוממה לפתע – והזכר הכנוע בעקבותיה. תוך שניות זה נגמר, והיא התפנתה לשכב על הגב ולהשתעשע. בג'יפ נשמעו צהלות התלהבות.
היפופוטם מול החלון במלון
נהוג לחשוב על חוויות כמו הספארי (בסוואהילית, אגב - נסיעה) כמסעירות חושים. אבל כמה שחווינו, פעמים נדירות לא היה זה חוש הראייה שפעל כמעט לבדו. לשמוע את הטבע ממש - את הצעדים הרכים של הפילים הענקיים בעשב היבש, את שאגת ההיפופוטם המתרומם מרבצו במים, את הציפורים שכמעט נשכחו בין היונקים - קצת קשה בטיול כזה. אם המנוע לא דולק אז הנהגים מדברים בקשר, או שמישהו בקבוצה מדבר.
כדי לגמור עם מעט הקיטורים ולחזור לריגושים, נזכיר גם שאין יציאה מהרכב. מסוכן שם בחוץ. אפילו אם השטח נראה שליו, כל זברה יודעת שהטורף אורב ומנסה להתחכם. בני האדם אולי מוכרים, אבל רק כשהם בתוך ג'יפ. פלשת לטריטוריה? אתה עלול להפוך יעד לתקיפה. באחת הפעמים הבודדות שעצרנו לרגע להשתין, צעדתי לתומי לכיוון העץ הקרוב, כעשרה מטרים מהשביל. הצעקות הבהולות הזכירו לי שאני לא בטיול רגלי בגליל.
אם לא נבוא אליהם, יבואו הם אלינו. בלודג' Lobo שבתוך השמורה, בין סלעי "קופ'יז" עתיקים וענקיים, מסתובבות גם חיות. כמה מחברות הקבוצה לא תיאמו גרסאות ונשבעות שהתעוררו בלילה וראו היפופוטם שלושה מטרים מחלון החדר. אנטילופות הציצו מול החלון שלי עם זריחה, בדרך לתצפית משגעת במעלה הלודג', 360 מעלות הכי רחוקות מהנוף של גוש דן.
רגע עוצמתי אחר, שדווקא כלל סוג של שכרון חושים, הגיע בשעה האחרונה שלנו בשמורת סרנגטי. פגר של תאו מוטל ממש על צד הדרך ולידה אריה, נוגס ונובר בבשר האיכותי. הריח די מחליא. ועדיין, טוב שהסטריליות היחסית שמתקבלת מהצפייה מרחוק הופרה. ככה זה בטבע.
מדוע ולמה
מרדף וטריפה של ממש לא יצא לנו לראות, אבל בשביל להשלים את החסר יש את השעות שאחרי השקיעה. לצאת לסוואנה זה בעייתי, לכן בלודג' (מלון-אכסניה איכותי מדי ערב) ארגן המדריך יוסי ביידץ הרצאות כדי שנבין קצת יותר את מה שקרה סביבנו במהלך היום. גם אם לא הכול עבר מול העיניים.
עם ידע עצום וניסיון של שנים באפריקה - כולל מסעות ציד תנינים והתלוות לשבט מסאי - ביידץ נזכר בסיפורים שחלקם מפחידים, כמו הפיל שטלטל אוהל קמפינג, או הקוברה שהתחבא שעות ברכב וירק ארס על אחד הנהגים שהוביל לחילוצו. אבל הוא בעיקר מתאר איך עובד עולם מופלא של טורפים ונטרפים, שרשרת מזון שמונעת מפחד מוות 24 שעות ביממה.
מה למשל? ההסברים האפשריים מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה (אולי נגד זבובים, אולי נגד טורפים שדווקא מתבלבלים בשעות מסוימות), למה העשב הורג לאט לאט את הפילים (החומציות בשיניים), איך מינים שונים מתריעים זה לזה על טורף בשטח ממש כמו הבהוב לסימון על ניידת משטרה בכביש, ומדוע ברדלס משתגע ונסוג מריצת הטרף דווקא כשהצבי נראה אדיש ולא בורח.
מרתק, ויחד עם זאת טוב שהמדריך יודע את נפש בהמתו: הוא עוצר את ההרצאה כשאנחנו מצליחים רק בקושי לשמור על ערנות בתום היום הראשון הארוך, אחרי לילה קצר.
מתח באוויר
ומה אוכל האדם המטייל? ברוב הלודג'ים המבחר ראוי מאוד, עם בופה עשיר בבוקר ובערב. בצהריים שולפים "לאנצ'בוקס" ועוצרים באזורים המיועדים לפיקניק ונשמרים על ידי "ריינג'רים" חמושים.
הטנזנים, עם המורכב משבטים, עני שנראה מאושר בחלקו, שומרים יפה על אוצרות הטבע. תיירות השמורות היא מקור הכנסה משמעותי (תיירות הציד אף יותר), ובשבילה היה שווה לשלם הרבה לבני שבטי המסאי, שהוגלו למעשה מאדמותיהם ומשטחי המרעה הפוריים.
מחוץ לסרנגטי, באחד מהכפרים המסורתיים עצרנו לביקור – לפגוש את האנשים שישנים בבקתות קש בגובה מטר וחצי ומשמרים באדיקות את החיים של לפני מאות ואלפי שנים. בשבילם, יום שעבר בהישרדות הוא יום מוצלח.
אצלנו מגיע עוד יום חדש, והנוף מתחלף לטובת השמורה המרהיבה לא פחות - נגורונגורו. לוע של הר געש, מעין מכתש בקוטר של כ-22 ק"מ, וריכוז עצום של בעלי חיים. בכניסה הפתעה: עדרים של מסאי ובני שבט שרועים את הצאן והבקר בחופשיות. חלק מהמכסות המוגבלות שמותר להם להכניס לשמורות, מתברר. הבחורים שגדלו בסוואנות ועברו מבחני אומץ כטקסי התבגרות, יודעים איך להתנהל בשטח של הטורפים.
הטורפים בכל מקום, כבר אמרנו? הנה לביאה מגבירה מהירות בקרחת סבך עצים ושיחים, והנה צבוע שמסתובב לה בשטח הציד. הצצה לדינמיקה המורכבת, מתח באוויר. מרחוק - מעין מערה בין שיחים שבה מסתתר קרנף שנדיר לראות. חלק מיושבי הג'יפים נשבעים שראו אותו. אחרים הבחינו בכתמים לא ברורים. אבל אם ישאלו, בטח, סימנו V גם על החיה האדירה הזו.
ואמנם, לאחת מחברות הקבוצה נחטפה לחמנייה בדיוק בשנייה שבה עברה בין היד לפה. זה נגמר בשריטה קלה באצבע, אבל עלול גם להיות כואב יותר. אחרים העדיפו לשחק את המשחק עם פולקע שהונף ונחטף, או פשוט לאכול בתוך הרכב ולהציץ על הדיות בפעולה.
דילמות
ארוחת הצהריים של העופות היא עוד דוגמה קטנה להשפעה של האדם על השמורה. הטבע לא בדיוק סטרילי שם, אבל כנראה הכי קרוב לזה שיש. דוגמה נוספת היא התנהגות הזברות, שלמדו כבר את השיעור הבסיסי - מקבץ ג'יפים עוצר = טורף בסביבה.
אורי מנדל, עוזר המדריך, מזכיר שזו הדילמה הנצחית כמעט של חובבי הטבע: כמה להפריע לו כדי לשמר אותו? והרי מי היה משגיח על פנינים כמו הנגורונגורו בלי תיירים שמוכנים לשפוך אלפי דולרים לאדם בטיול מאורגן שכזה?
עם המצפון ממורק המשכנו למחרת לשמורה שלישית, טרנגירי, הצמודה לשבר הסורי-אפריקאי שמגיע עד לטנזניה. עוד בירידה לשם אנחנו מבחינים בעצי באובב ענקיים, שזכורים לרבים אולי מ"הנסיך הקטן". בשמם נקשרו אגדות רבות נוספות, בין היתר בגלל הקושי בזיהוי העצים בצעירותם. הם נופלים מהשמיים, האמינו הבושמנים.
בשמורה הם כמעט בכל מקום, אבל גם לגבי הבאובב עולה דילמה בלי תשובה נחרצת: מה עושים כדי להציל אותם מעדרי הפילים - שמשתמשים בעצים למאכל, כמקור מים וגם מתגרדים בקליפתם והורסים אותה - העלולים לגרום להכחדתם? על זה אפשר לחשוב בארוחת הצהריים מעל תוואי נחל בלב השמורה, כל עוד לא קופץ על שולחן הפיקניק בבון חביב ומנסה לחטוף לחמנייה מהקופסה.
סיבוב אחרון של עמידה בג'יפ הספארי מול הרוח היבשה מספיק לעוד מפגש קרוב במיוחד עם חבורת פילים, ולציפייה דרוכה מול זוג ברדלסים דרך המשקפות. אבל הם מעדיפים לנוח בצל ולא לצאת לאיזה מרדף דרמטי. חם בטרנגירי היום. תבואו מחר.
אבל מחר יש טיסה, חלק מהקבוצות שבאו במטוס העמוס מעבירות מהילוך ספארי להילוך אחר לגמרי, בזנזיבר: חופש באי אקזוטי, שגם בו אפשר למצוא מה לעשות בטבע חוץ מצלילה ומבטן-גב על החוף (למשל חוות תבלינים עם שלל טעמים, ריחות ופירות; או יער קופים שמסתובבים בין נחשים ומצטלמים נהדר, אגב).
בסוף, כשחוזרים לארושה לקראת הטיסה הביתה, יוסי המדריך מסכם ומזכיר שהיה לנו הרבה מזל: המגוון, הנדידה וההזדווגות שראינו נדירים יחסית. וחוץ מזה - לא נתקענו עם רכב אפילו פעם אחת, והנהגים היו ממש סבבה. לא תמיד הכול הולך חלק, יודעים מי שכבר עברו ספארי או שניים לא דרך הדפדפן של האייפון. וגם אם יש פנצ'ר, זו חלק מהחוויה. לכל מי שיכול - שווה לקחת אוויר ולטעום את אפריקה (אבל לא לשתות מים מהברז!).
הכותב היה אורח חברת "עולם אחר"
לפנייה לכתב/ת 
