ההיפסטרים בחוץ: אינדינגב כבר לא בשוליים
הופעה מרכזית של ברי סחרוף, כמויות של שוטרים וקהל של ילדים מסמנים את תחילת הפיכתו של פסטיבל מוזיקת השוליים למפלצת. עמי פרידמן חושב שלמרות הכל, מדובר באירוע משמח שהתפתחותו דווקא מבשרת טובות לאמנים כמו הקולקטיב, אוסוג וגבע אלון שהופתעו מהחום הלא מוכר שקיבלו
אינדינגב 2014 יצא לדרך בסוף השבוע בפעם ה-8 ברציפות, מבטיח ליין אפ עמוס כל טוב, כולל שם מפתיע בראשו בדמות ברי סחרוף. אמן גדול (טוב נו, נסיך), שכבר פקד אותו לפני שנתיים בהופעת לילה קטנה ומפתיעה. סחרוף היה שם כדי להמשיך מסורת שהחלה בשנה שעברה, כשהופיע בחגיגת האינדי שבמצפה גבולות נציג המיינסטרים אביתר בנאי.
עצם הופעתו של סחרוף בפסטיבל היא למעשה התשובה של מארגניו לשאלה שהוצבה בפניהם בשנה שעברה: מה תרצו להיות - אירוע קטן ועצמאי, או עסק רציני שבין הפרחת שממה לקידום מוזיקאים, לא שוכח גם להתנהל כמו פסטיבל אמיתי ולהשתדרג משנה לשנה. אז כן, ההופעה של ברי הייתה מעולה (ועוד על כך בהמשך), אבל היא לא הסיפור של אינדינגב 2014.
החולות והכוכבים, כמות השוטרים המטרידה או הירידה המשמעותית בגיל פוקדי האירוע – כולם אכן ראויים לאזכור בטקסט מסכם זה, אך גם הם אינם הסיפור. והוא בטח לא זה שמכרו לנו עם ההודעה השנתית על שובו המשמח. זו טענה, כי אירוע הדגל של סצנת האינדי הישראלית שרד כנגד כל הסיכויים, כשמארגניו לא רק גברו על הקשיים הלוגיסטיים המוערמים עליו מדי שנה, הם גם עשו זאת בשנת מלחמה. "יקרה או לא יקרה? האם אטרקציית הנגב ההיפית תיפול גם היא כעת קורבן לאדמתה הבוערת? על כך ועוד בהודעה הבאה!".
הסיפור האמיתי של אינדינגב 2014, לפחות עבור אלו שעוקבים מדי שנה אחר מהדורותיו השונות והתפתחותו המרשימה, הוא שהאירוע שנולד כיוזמה יצירתית שחובקה על ידי חובבי השוליים קיבל השנה את החיבוק הרשמי של קהילה רחבה הרבה יותר. במילים אחרות, כפי שאמר ותיק הפסטיבל בשלב כלשהו במהלך סוף השבוע העמוס: "זהו, ההיפסטרים כבר לא באים. אינדינגב שייך להמונים".
את מקומו של הקהל הברנז'אי, התל אביב במהותו, שהיה עד לא מזמן הלחם והחמאה של הפסטיבל, כמו גם מה שהפך אותו למפלצת שהוא, תפס קהל אחר - צעיר אך מתוחכם ברובו, ביקורתי פחות, פתוח לצלילים חדשים, וכזה שלא מגיע על בסיס הייפ או טרנד. בהעדר פסטיבלים כמו רוק עצמאות או ליל אהבה בצמח, הנוער ינהר לאן שתקח אותו אופציית הבריחה, וגם אם קשה לטעון לנוכחות דלה של משפחות או בני 30 פלוס במקום, לא יהיה זה מדויק להגדירם עוד כנותני הטון. זה, כך נראה, עבר השנה באופן סופי אל תחת חסותו של הקהל החדש. וזה לא טוב או רע, זהו בעיקר תהליך טבעי שקרה.
נראה שמי שירוויח מהמצב החדש הוא בעיקר האמנים המופיעים, אשר כבר לא מנגנים מול קהל מעודכן שיכול להמליכם לשבוע ולהמשיך ללהקה הבאה בדיוק חודש מאוחר יותר. כשהקולקטיב עולים על במת הקוף הגדולה ומעניקים שואו מהודק ומשויף, הם לא עושים זאת מול מי שזוכרים להם את תחילת דרכם מנחלת בנימין ועד לונדון, אלא מול דם טרי שיכיר אותם בגלגולם החדש והמלוטש להפליא, שקורץ לקהלים רחבים יותר - אך לא במחיר איכות חומריו. אומרים שכדי להתחיל לחיות צריך לצאת מאזור הנוחות שלך. אם זה אכן כך, אז אמנים כמו עמית ארז והסיקרט סי, סאן טיילור, אייזיה, סומסום המצוינים או הילה רוח (שנראתה מופתעת ושמחה מההיענות היפה להופעתה) רק יגדלו ויתפתחו מעצם היכולת להציג את מרכולתם האמנותית מול קהל אחר, לא שבוי של טרנדים ולא מכור מראש.
קלישאה אחרת - קצת פחות מוכרת , אומרת שאדם אינו יכול לגדול אם הוא מוקף רק במכריו. זה נכון גם לגבי מוזיקאים, זמרים והרכבים. ולראיה - הופעה של ניצן חורש והקאט אאוט קלאב - שהצליחו, על אף שעה לא אידיאלית, לסקרן קהל שברובו לא פקד את המועדונים הקטנים בהם הופיעו עד כה, ויתכן שירצה לקחת את ההרכב הטווסי והלא שגרתי אל מקומות רחוקים יותר. ואם כבר קהל מסור, אז קשה לא ציין לטובה את הסבלנות שהפגין מי שבא לראות את האיינג'לסי ונאלץ להמתין דקות ארוכות עד פתרונה של בעיה טכנית שמנעה את תחילתו של המופע. גם סולן ההרכב רותם בר אור לא נראה מרוצה במיוחד מהעיכוב, אך זה לא מנע ממנו להתמסר ולספק הופעה מצוינת לבסוף , לא הרבה אחרי שאפרת בן צור עשתה זאת בעצמה על אותה הבימה.
והיו גם האחיות לוז ש(אולי) הייתה זו עבורם פריצה מוצלחת במיוחד, הרכב הקאנטרי-בלוז "אוסוג" שהותיר את חותמו על בוקר היום האחרון לפסטיבל וללא ספק הרוויח במכה לא מעט עוקבים חדשים ו"וויילד אוסקר" האקספרימנטליים, שהקדישו את "I'm A Survivor" של דסטיניז צ'יילד לפסטיבל (כי הוא שרד, זוכרים את הלא-סיפור הראשון?), וממש כמו במקרה של אוסוג והקאבר שלהם ל-"Sweet Harmony של דה בילובד, הוכיחו שלכולם שורשים בפופ ועכשיו זה בסדר להתבדח על כך.
יערה סמינה אירחה את חמי רודנר, גבע אלון עדיין גיבור גיטרה והסחרוף ההוא מתחילת הלא-סיפור, יכול לעשות לכולנו בית ספר באיך להתבגר בחן ולהשאר סוחף, חד, עדכני ושורשי. לצד כך, גם השנה ההופעות היו לא אחידות ברמתן, חלקן בוסריות ולא מהוקצעות וחלקן כבר ראויות לבמה גדולה יותר, כיאה למעשה לאירוע מהסוג הזה. זהו טבעו של פסטיבל רב משתתפים ובכל מקרה המוזיקה היא רק מרכיב אחד ברעיון גדול הרבה יותר מסך חלקיו, כשבין ההופעות שולבו בחכמה גם פעילויות שונות כמו פאנלים מעניינים בהשתפות מוזיקאים ואנשי תרבות, הקרנת הסרט "בוטניק" על איש "אינגה דינגו" ועוד.
ובתוך הגדילה, החלפת קהל היעד וההשתנות הטבעית, נדמה שכשלי העבר נוכחים גם בהווה. מערכות ההגברה מאוהלי המסיבות, מתחנות הרדיו ומהבמות השונות ממשיכות להתמזג זו בזו לכדי רעש קקופוני, ההיצע ומחירי האוכל והשתייה הגבוהים מקוממים (25 שקלים למנת ג'חנון? 30 שקלים עבור חביתה, חתיכת גבינה ושני זיתים?), כמעט כמו ההחלטה להפריד בין המתחמים הללו, או העובדה שמגרשי החנייה עדיין מתנהלים בכאוס יחסי.
ולמרות כל אלו, אינדינגב היה גם השנה אירוע משמח. שלושה ימים של שבירת שגרה ושפיות זמנית. בחלק ארץ שחווה את אחד הקיצים הפחות הרמוניים בתולדותיו, חגגו המונים חופש ואמנות, שקט ומוזיקה. אלו, מתברר, מוצרים נדירים בסל הקניות הישראלי, תחומים רק לסופי שבוע מיוחדים ולאירוע שאמנם איבד קצת מתמימותו ואת אלו שהביאוהו עד הלום, אך זכה למעמד חדש ולחותמת אישורה של ישראל שמחוץ לתחומי תל אביב.
