אנרכיה שלטונית בירושלים

שוב הישראלים לא לומדים, ושוב הם באים עם פתרונות הקסם שלהם למתרחש בירושלים. כלומר, להפעיל יותר ויותר כוח, כאילו זה הוכיח את עצמו בעשרות שנות העימות.

הישראלים נלחצים רק כאשר זה פוגע בביטחון האישי שלהם, ואז פתאום חושבים שאם יפעילו יותר כוח הם יצליחו לדכא את התושבים ולהגיע לשקט. אלא שהתוצאה כמובן הפוכה ומפלס השנאה רק גואה מחדש.

עוד בערוץ הדעות של ynet

משהו חדש מתחיל אצל החרדים / אסתי רידר-אידורסקי

מיידים אבנים במזרח ירושלים. מה הסיבה האמיתית לאלימות? (צילום: AFP)

מעולם לא הרגשתי שכוחות המשטרה הרבים שאנחנו נתקלים בהם נועדו לסייע לנו ולשמור על ביטחוננו. להיפך, הם חלק ממנגנון הדיכוי. הסיכוי שרכב משטרתי יבדוק את רישיונותיי במרכז שכונה פלסטינית בירושלים שואף לאפס. וכך, עבריינים ומשתפי פעולה חמושים פוגעים בתושבים וברכושם ללא שום הרתעה או ענישה. פעולותיה של המשטרה רק מחזקות את התפישה שלה כזרוע כיבוש. 

ראיית התמונה המזרח ירושלמית כמנותקת מההקשר הכללי לא תעזור לאלה ששואפים לפתרון קל. התוקפנות הישראלית האזרחית והממוסדת כלפי הפלסטינים בירושלים לא החלה עם רציחתו של מוחמד אבו חדיר. מראות ההרס בעזה וסיפוריהם של מאות הילדים שנהרגו שם עדיין מדירים שינה מעיני רבים משפיעים על התודעה הציבורית אצלנו. לפני כשבוע נהרג ילד בן 13 בבית ליקיא שממערב לרמאללה מירי צה"ל. תמונת אחיו התאום המנשק אותו כיכבה בכל הרשתות החברתיות, קורעת את הלב.

אבל הציבור היהודי הישראלי ישמע ויקרא בתקשורת המקומית רק על "טרור" של פלסטינים נגד אזרחים ותינוקות, על פיגועי דריסה בידי פלסטינים ועל "גל אלימות" ללא סיבה וללא הקשר. התגברות ההתרסה היהודית כלפי מסגד אל-אקצה והשתלטות המתנחלים על בתי הפלסטינים בסילוואן הם בעלי משמעות עצומה על חיינו. התחושה שהיהודים רוצים לשנות את הסטטוס קוו במסגד אל-אקצה היא תחושה אמיתית ומאיימת. ססמת "אל-אקצא בסכנה", שחוגים רבים חשבו שהיא ריקה מתוכן, מקבלת משמעות אמיתית בעינינו. התחושה שהעולם הערבי והמוסלמי אינו עושה די להגן על המסגדים מעלה את רף האחריות מבחינת תושבי מזרח ירושלים.

עניין חשוב לא פחות, שההנהגה בישראל מעדיפה לא לדבר עליו, הוא הקיפוח המתמשך כלפי התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים. כל ההצהרות של הממשלה על השקעותיה כביכול במזרח העיר הן ריקות מתוכן. לא ניכר ניסיון אמיתי להעלות את איכות חייהם של התושבים ולהקטין את שיעור הילדים העניים - העולה על 70% לפי נתוני הביטוח הלאומי הישראלי. עדיין מחצית מהתלמידים הפלסטינים לא לומדים בבתי ספר עירוניים הכלכליים כי אין די כיתות, וגם אלה שכן לומדים בבתי הספר העירוניים זוכים לחינוך באיכות ירודה ביותר. אלפי ילדים ובעיקר בנים נושרים ממערכת החינוך.

אנחנו לא רואים באמת ניסיון של מערכת החינוך להשפיע על הילדים הללו ולהראות להם שיש תקווה ויש עתיד, וכי הם יוכלו להשתלב בחיים הנורמליים, להיכנס לאוניברסיטה, במקום לשרת כעבדים אצל אדון יהודי או לצבור תיקים פליליים וביטחוניים. שיפור איכות חייהם של התושבים והפסקת האיומים הקיומיים על חייהם הם המתכון הנכון להמשך חיים נורמליים בעיר עד הגעתו של הפתרון הפוליטי המיוחל. המשך ההתרסה וקביעת העובדות בשטח יובילו אך ורק ליותר ויותר נפגעים חפים מפשע ולהעצמת מחסומי השנאה.

פואד אבו חאמד, תושב צור באהר בירושלים, מרצה ואיש עסקים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il