"סוכרת נעורים בגיל 42 הפתיעה אפילו את הרופאים"

אני לא מכירה אף אישה שבודקת למה היא מרזה, במיוחד כשזה מחמיא לי כל כך, תוך כדי שמצאתי את אהבת חיי והייתי מאוהבת עד העננים. המוח מסדר היגיון זמני לכל דבר, והזרים לי מחשבה מרגיעה שאני מרזה מהכימיה המטורפת שרצה לי בגוף כשאני מאוהבת. כל זה החזיק מעמד עד לבדיקות התקופתיות שהפסיקו לי את החיים שלפני המחלה והתחילו את החיים שאחרי.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

סוכרת נעורים בגיל 42 הפתיעה גם את הרופאים שליוו אותי כל הדרך עד לטיפול נמרץ. הם לא כל כך ידעו מה לעשות איתי ובעיקר לא הצליחו להחליט אם אני זקנה מידי לנעורים או צעירה מידי לבוגרים.

עוד על סוכרת נעורים:

• ב-12 שנה: עלייה של 45% בחולי סוכרת נעורים
• משפחה מתוקה: התמודדות עם סוכרת נעורים
• פריצת דרך ישראלית: השתלת תאי לבלב שמרפאת סוכרת
  

בזמן שהם חיפשו תשובות, אני הכנסתי משטר צבאי לחיי בכל הקשור לתזונה וספורט בתקווה שאני במצב הפיך. המצב היה כל כך לא הפיך עד שכמה חודשים אחרי אותן בדיקות התעוררתי בטיפול נמרץ לחיי החדשים כשאני מחוברת לאינספור מכונות ורואה על אהוביי את הדאגה והפחד, עפתי לי לכמה שעות למרחבים אחרים והם נשארו פה לבקש שאחזור.

"לא צפיתי לעצמי עתיד מזהיר"

בפנימית אות כלשהי, המחלקה שמגיעה אחרי טיפול נמרץ הרבה לפני שהבנתי את משמעות הביטוי "מחלה כרונית" בגוף ראשון, ראיתי מקרוב את העתיד הסביר כמעט וודאי שלה.

במיטות השונות שכבו חולים קטועי גפיים תחתונות וגם אלה המחוברים לדיאליזה לבדם או מוקפים בבני משפחה אוהבים ותמכים שרוצים להיות שם עד הסוף, זה שמתקרב בצעדי ענק.

התמונות האלו הלכו איתי כל הדרך הביתה. חשבתי שיש בהן כח טראומתי יציב וחשוב על מנת שאשמור על איזון לשארית חיי ככה לפחות האמנתי כשיצאתי מבית החולים מצוידת במכשירים המתאימים לנטור את דמי ולהזין אותו באינסולין.

האובדן הגדול ביותר שהגיע עם המחלה היה אובדן הספונטאניות שהתיש בשיטתיות את חוויית המסוגלות שלי. התנודות ההורמונאליות חשפו אותי להפרעות קשב וריכוז שלא הכרתי מעולם, לתנודות רגשיות ועצבנות לא מוכרת.

כל הפעילות המנטאלית של חישובי הערכים הגלקמיים במזונות השונים מול העלייה או הירידה של רמת הגלוקוז בדם דורשים ניהול מדעי כמעט מתוכנת וחשיבה מתמדת של התעסקות כמעט אובססיבית בעצמי וב"מה שלומי?".

ככל ששקעתי יותר בשגרת היומיום החדשה שהתעקשה להיות נורמטיבית במאמץ מגוחך של "כאילו לא קרה כלום, כך גם דהו וטושטשו התמונות המזעזעות מהמחלקה ההיא, ומדדי הסוכר הלא מאוזנים התחילו להופיע בתדירות עולה.

נכנעתי מול המשימה הזו שמעבר להיותה כואבת, דוקרת ולא נעימה יש בה התמודדות סיזיפית, עם תוצאות מאכזבות. החוויה היא שבכל בדיקה של מדדים גבוהים נצרב תא למוות עתידי או מדדים נמוכים המבטיחים את האפשרות של מוות מיידי.

"המחלה תפסה מקום מרכזי בחיי"

עם כל אלה התחילה להתגנב לה בשקט, בשקט תחושה של בדידות. המחלה תפסה מקום מרכזי בחיי ויחד עם זאת העדפתי לא לדבר עליה. נמאס לי לשמוע שקיבלתי "מתנה", מתנה ללא פתק החלפה, מתנה שחייבת לבוא איתי לכל מקום, מתנה לכל החיים.

מתנה שמטלטלת את חיי. נמאס לי, ומתוך התסכול העמוק הזה, החלטתי להעמיד לעצמי אתגר מיוחד, החלטתי לרוץ מרתון. כן, אני שלא רצה לשום מקום אף פעם, אפילו לא בצבא, פשוט כי נעים יותר ללכת, אני ארוץ מרתון. החלטה שהביאה אותי להתאמן תשעה חודשים למשימה מאתגרת בכלל ולי, נערה בת 42 עם סוכרת נעורים, סוג 1 תלויה באינסולין.

המשימה הייתה לרוץ מרתון, האתגר היה למצוא מחדש את תחושת המסוגלות הפרטית שלי. רצתי את כל המרחק ב-8 באפריל 2011, רצתי במהירות כל כך איטית שסיימתי אחרונה. רשמית, חד משמעית במקום הכי בולט אחרי המקום הראשון. במקום האחרון.

"מצאתי בנקודת הסיום את המסוגלות החדשה שלי. מצאתי בנקודת הסיום את ההוויה המלאה שלי חזקה ובלתי מנוצחת נפשית ומנטאלית ומאותגרת פיסית ורגשית. זו המחלה. היא כרונית. היא תהיה פה עד הסוף ולא משנה מה תהיה סיבת המוות שלי, סוכרת נעורים תמיד תהיה שם בשורת ההסבר.