לאהוב, להתפייט ולכתוב: ראיון עם שירה פנקס
שירה פנקס חיה בפריז למשך עשור, מה שחיזק את אהבתה לאמנות ולקולנוע הצרפתי. אלו מתבטאים ברומן ביכורים גותי ופיוטי, אודות גיבורה חסרת שם שנוסעת לחפש את עצמה מחדש אצל משפחה פריזאית בדרמה קאמרית מסתורית. "זה ספר שמדבר על זוגיות מורכבת, על נשים שיוצרות, ועל המבט הגברי שבורא או ממית אותן". ראיון ביכורים
צעירה ישראלית שאיבדה את אביה, שנחשב לפול נוימן של חדרה, נוסעת לפריז לברוא את עצמה מחדש. אבל בניגוד לעיר האורות השוקקת ומלאת ההיסטוריה והרומנטיקה - היא מוצאת את עצמה דבקה בחלל קטן, כמטפלת בילד בדירה פריזאית קטנה, של הלנה אמו - האמנית הישראלית לשעבר - המסובכת, ושל סרג' בעלה, איש העסקים הצרפתי. זו העלילה הדרמטית, הקאמרית שכתבה שירה פנקס, אדריכלית ומעצבת פנים שחיה בעבר בפריז, ברומן הביכורים שלה "אוריאן".
בתוך הבית היפה והמפואר, שהוא ספק בית חלומות, ספק כלוב של זהב שבו כלואות הנפשות הפועלות, הגיבורה של פנקס מגלה סודות בלתי נראים, ומתנדנת בין המשפחה החדשה שחברה אליה, לבין זיכרונות העבר שלה, לבין איקוני תרבות צרפתיים, הקשורים בקולנוע הצרפתי ובכוכבותיו, שאותן העריץ אביה המנוח.
סגנון הכתיבה הייחודי ברומן "אוריאן" מתבטא ביכולת התיאור הפיוטית,
המסתורית ומלאת החושניות של פנקס, שכותבת פרוזה כמעט שירית - באמצעות דמות נשית, חסרת שם, שמזדקקת תוך כדי הקריאה.
"תמיד כתבתי", היא מעידה על עצמה בראיון ראשון, "אבל אף פעם לא הלכתי עם זה עד הסוף, כי חשבתי שזה לא מקצוע. גדלתי במשפחה שאמנם הוקירה ומוקירה אמנות, אבל המסר בבית היה שצריך מקצוע בחיים, כדי שתרוויח את לחמך בכבוד. תמיד חשבתי שהכתיבה שלי היא רק תחביב. אבל השנים עברו, ופעולת הכתיבה לא הצליחה להסתכם במילה הזאת.
למדתי אדריכלות בפריז, ואני עוסקת בזה כיום. בשלב מסוים אמרה לי אחותי שיש לי כישרון, ושאולי כדי לי לנסות לכתוב סיפור קצר. גם אמא שלי תמיד דחפה אותי ליצירתיות ולהגשמה עצמית ונשית - לצד בחירת המקצוע. עוד אדם שעודד אותי מאוד אל עבר הכתיבה הוא במאי הקולנוע תאופיק אבו-ואיל, בן זוג של חברה קרובה, ואמן שאני מאוד מעריכה. הוא קרא את הסיפור הקצר שבסופו של דבר כתבתי, ואמר לי בדרמטיות האופינית לו: 'תעזבי את העבודה שלך, תחיי חיי בוהמה ותעשי מהסיפור הזה יצירת אמנות'. את העבודה שלי לא עזבתי, אמנם, אבל בעקבות השיחה איתו עשיתי שינויים בחיים שלי לטובת הכתיבה. וככה נולד הספר".
במה עוסק הספר שלך?
"הספר מדבר כל הזמן על תרבות - ואז מפרק אותה, יוצא נגדה. בתוך העלילה יש המון אזכורי אמנות, סרטים וספרים, ולצדם גם אנטי-תרבות שהורסת, או יותר נכון מצמיחה משהו חדש, מורכב יותר, שבנוי מהרע והטוב ביחד, מהאין והיש ביחד, מהשוליים והמרכז ביחד.
הרומן הוא רומן חניכה על גיבורה שנוסעת לעיר אחרת, לארץ אחרת, במטרה למצוא את עצמה ולברוא את עצמה מחדש בתרבות חדשה. אבל הסיפור הזה הוא, קודם כל, דרמה משפחתית, שבמקרה מתרחשת בפריז. דרמה שיש בה זוגיות, מערכות יחסים מורכבות, אהבה ובגידה, חיים ומוות. זה גם ספר שמדבר על נשים שיוצרות, ועל המבט הגברי שאו בורא אותן, או ממית אותן".
אזכורי האמנות אכן מכוננים את הספר, ואת הגיבורה שלך.
"הגעתי מבית שאמנות מאוד נכחה בו מאוד. על כל הקירות. אני מאוד מתחברת לעולם של האמנות הפלסטית, ושל הבעה באמצעות חומר. בעבור נשים, זאת יכולת התבטאות שהיא לא מובנת מאליה. רק בעשורים האחרונים המושג 'אישה אמנית' הפך למקובל. האהבה שלי לצרפת ולאמנות הצרפתית התפתחה בזכות האהבה שלי לקולנוע הצרפתי. יש בו אלמנטים מאוד חושניים, תשוקתיים, שלקחתי גם אל תוך הכתיבה".
פנקס חיה בפריז במשך עשור, ובחרה בה להיות התפאורה של הספר. "היה לי חשוב לכתוב דרמה שמתרחשת בתוך דירה, כך שהשיטוטים בעיר הם לא מאוד נוכחים על פני השטח. התיאורים של השיטוטים של הגיבורה ברומן תמיד מייצגים אותה, את האישיות שלה. תחנת הרכבת היא שחורה ואפלה, לעומת המוזיקה שמתנגנת לה באוזניות - כי ככה היא חווה את פריז. העיר, למעשה, משקפת אותה".
איך בחרת את שם הספר?
"הספר כתוב בגוף ראשון ושם הגיבורה לא נזכר בו אפילו לא פעם אחת. 'אוריאן' זה אולי השם של הגיבורה. רציתי ליצור סקרנות בשם הספר. וכן השם 'אוריאן' עצמו הוא הומאג' ליצירות ספרות אחרות. ב"בעקבות הזמן האבוד", למשל, ישנה דמות בשם הזה, שנשארת עד לסוף היצירה כחידה".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"מאז שחזרתי לארץ נתקלתי ביוצרת והמשוררת חביבה פדיה. אני מאוד מחוברת לדברים שהיא כותבת. לעומק הנפשי שנמצא ביצירה שלה, וגם להקשרי המסורת המיסטיים והסימבוליים. הייתי שמחה שהיא תקרא בספר. גם מהאחיות ברונטה, שרלוט ואמילי, הייתי שמחה לשמוע חוות דעת. ברומן שכתבתי יש מהלכים אפלים וגותיים, שמזכירים אלמנטים מסיפורי המתח - והן הצטיינו בכתיבה מהסוג הזה".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"הכתיבה של מרגריט דיראס השפיע עלי מאוד, כי היא סופרת שמאוד מפרטת ופורטת את השפה. הרומן שלה, 'הכאב', הוא דוגמא טובה לכך".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
אני מאחלת לה הרבה ייחודיות ומקוריות, וגם שתמצא בעצמה עוד פיוטיות. אני חושבת שאנחנו חיים במציאות מאוד קשה ואלימה, שמשפיעה על היצירה שלנו. בספרות מתורגמת אני מזהה הרבה עדנה ופיוט שאני לא מוצאת ביצירה המקומית - ולי היא חסרה".
