ללא הפסקה / הטריאתלון הישראלי פורח

מתאמנים 40 שעות בשבוע, שוחים בממוצע 20 ק"מ, רוכבים על אופניים 500 ק"מ, ולקינוח גם רצים כמעט מרתון שלם. נא להכיר: רון דרמון (22), אמיתי יונה (20), שחר שגיב (20), פאני בייסרון (22) ואביטל גז (20) – ספורטאי טריאתלון.

כל החמישה הם חלק מפרויקט המצוינות במכון וינגייט, שם הם חיים ומתאמנים ביחד. המטרה שלהם היא להגיע לאולימפיאדת ריו 2016, ובדרך הם כבר הבטיחו את מקומם במשחקי אירופה שייערכו בקיץ בבאקו, מיני אולימפיאדה עם ספורטאים מהיבשת. הטריאתלון האולימפי מורכב משלושה שלבים: 1.5 ק"מ שחייה, 40 ק"מ רכיבה ו־10 ק"מ ריצה.

אנשי הטריאתלון של ישראל(צילום: יובל חן)

מה מייחד את הטריאתלון משאר הענפים?

רון: "זה ספורט מאוד טקטי, אבל השחיקה בו יותר נמוכה מענפים אחרים. הגיוון מעניין והגיל הממוצע יותר גבוה, כי לוקח זמן להתמקצע בשלושה ענפים. צריך להתכונן גם למצבים לא נוחים, כי לא מתחרים באולם. יש מצבים קיצוניים, למשל תחרויות בשבוע אחד נערכות בקור עז ושבוע אחרי זה בתנאי חום. בנוסף יש מכות ומאבקים על מיקום בשחייה, התרסקויות ברכיבה, ואחרי הכל עוד צריך לרוץ ולחשוב על קו הסיום".

אביטל: "לכל תת ענף זה בדרך כלל אימון בפני עצמו, אבל בסופו של דבר צריך למצוא את הדינמיקה ביניהם, למרות הניגודים".

בגלל הקושי יש יותר רגעי משבר?

אמיתי: "את השנה שעברה פתחתי עם התרסקויות שבוע אחרי שבוע, כולל באליפות אירופה, אבל אני מנסה להשאיר את כל זה מאחוריי ולדעת שהכול יסתדר בהמשך".

התחרות הקשה בעולם(צילום: epa)

פאני: "כשלא מסיימים תחרות זה מתסכל, אבל צריך להפיק לקחים, למצוא את הדברים החיוביים מהתחרות ולהמשיך קדימה".

"ברור שיש קיפוח"

עד לפני שנתיים וחצי ענף הטריאתלון היה כולו על הגב של האחים רן ודן אלתרמן, שהגיעו להישגים אבל פרשו לאחר שלא הצליחו להגיע לאולימפיאדה. מאז הם מאמנים. כשנדמה היה שהענף לא יצליח להתאושש, יצאו לדרך כמה פרויקטים, שבהדרגה הביאו לתוצאות יפות והכפלה של כמות הספורטאים. כיום רשומים בענף כ־3,000 ספורטאים. החמישייה המובילה הצליחה להגיע להישגים ולעלות על הפודיום בתחרויות שונות. אולי בגלל זה לטריאתלוניסטים יש בטן מלאה בכל מה שנוגע לתקציבים ולחשיפה.

שחר: "ברור שיש קיפוח לענף. אני כבר פיספסתי את אליפות העולם בגלל בעיות תקציב. לצערי משאבים רבים הולכים לענפי ספורט שלא מביאים שום הישגים למדינה".

רון: "אנחנו מצליחים – ללא התקציבים המוגזמים של הכדורגל – להגיע לרמה העולמית הגבוהה ביותר, ומביאים הרבה יותר גאווה. אנחנו משמיעים את ההמנון בכל מקום בעולם. יש הרבה ענפי ספורט שלא מגיעים לרמה שלנו".

אביטל: "בכל מדינה אחרת נותנים לטריאתלון את הכבוד הראוי, מה שלא עושים בארץ. משדרים את התחרויות בטלוויזיה והספורטאים שם על תקן של סלבס".

פעם הענף היה על הכתפיים שלהם. האחים אלתרמן(צילום: יאיר שגיא)

אמיתי: "להרבה תחרויות אנחנו נוסעים לבד, ללא המעטפת הרפואית, ללא פיזיותרפיסט ואפילו המאמן לא בא איתנו לכל תחרות. לאחרונה הייתי בקולומביה לבד ללא מאמן,

והייתי צריך לדאוג לכל הלוגיסטיקה והציוד. לא פשוט".

ולמרות כל הבעיות עדיין מצליחים להגיע להישגים.

אמיתי: "כשאתה עומד על הפודיום, אתה מעריך את כל מה שעשית וכל הצרות מתגמדות".

רון: "זה שווה כל רגע. אני לא עושה את זה בשביל החשיפה והפודיום, אם זה בא, זה רק בונוס".

עד כמה המשפחה והחברים תומכים?

פאני: "המשפחה תומכת תמיד".

רון: "כולם בענף עוקבים אחרינו ואני מרגיש שיש משפחה שלמה מאחוריך".

אביטל: "להורים יש קבוצה בווטסאפ, והם מעדכנים ועוזרים אחד לשני אם יש בעיות. תמיד מפרגנים".

"בכל אירופה מדברים עלינו"

אורי זילברמן, מאמן הנבחרת: "אמנם אני לא הכי אובייקטיבי, מה שקרה כאן בשנים האחרונות זה זינוק מטאורי לעומת המצב הקודם. זה דור של ספורטאים ברמה גבוהה, ובכל אירופה כבר מדברים על זה – שואלים מאיפה צצנו פתאום. אני זוקף את זה לאקדמיה למצוינות בווינגייט. זה דור צעיר יחסית, אבל מבחינה מקצועית ואישית הם כבר מתנהגים כבוגרים".

האלתרמנים לא הצליחו להגשים את החלום האולימפי. אתם חושבים שאתם מסוגלים?

רון: "אנחנו לא חושבים, אנחנו נגיע".

אביטל: "הדרך עוד ארוכה, יש רצון ועוד הרבה מכשולים בדרך".

המאמן זילברמן התערב בשלב הזה: "הם לא אוהבים להצהיר הצהרות, אלא להמשיך לעבוד קשה ולהביא קבלות".