"אבל הבטחת שנלך היום לגינה!"

לפני כמה ימים תפסה אותי השכנה מהקומה מעליי ליד המעלית כשהיא כולה נרגשת ונרעשת: "את חייבת לשמוע מה היה אתמול!", השתפכה בהתרגשות. "הבטחתי לבן שלי (בן שבע וקצת) שכאחזור הביתה נשחק במשחק החדש שקיבל ליומולדת, אבל באופן בלתי צפוי הייתי חייבת להישאר בעבודה, את יודעת, עניינים של 'אחרי החגים', ובסופו של דבר חזרתי הביתה הרבה יותר מאוחר ופשוט גמורה. לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על לקרוא את ההוראות של המשחק, שלא לדבר על באמת לשחק איתו... אל תשאלי מה הוא עשה לי! הוא פשוט התמוטט! כל כך כעס והתעצבן, אי אפשר היה לדבר איתו.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

"'אבל הבטחת!', הוא הטיח בי שוב ושוב, בכעס מהול בבכי. ניסיתי להסביר לו שדברים השתנו, שפתאום הגיעה המנהלת שלי עם ערימת משימות שחייבים לסיים, שלא הייתה לי ברירה, שבטח שהכי רציתי בעולם לבוא הביתה ולשחק איתו - אבל הוא בשלו: מתוסכל, זועם וצועק עלי. שעות לקח לי להרגיע אותו! מה זה צריך להיות? הא הרי ילד גדול, כבר בכיתה ב'. את יכולה להסביר לי?".

כן. אני יכולה, ואפילו בשמחה, כי אותה שכנה היא ממש לא היחידה שנתקלה בהתנהגות דומה. אני מניחה שחלק לא מבוטל מכם כבר "זכו" להכיר את הסיטואציה הזו מקרוב, אצלכם בבית. ואיך לא? אנחנו נמצאים בחיכוך גדול ומתמיד עם הילדים שלנו: מתכננים תוכניות, מבטיחים הבטחות, באמת מתכוונים לקיים אותן - ובום! משהו בלתי צפוי בעליל נכנס לנו לתמונה: כננו ללכת לים בשבת ואחד הילדים קם עם חום וכאב גרון, רצינו ללכת להצגה - ולא נשארו כרטיסים.

את חלק מהילדים ניתן להפיס בהתנצלות מכל הלב, בהסבר הגיוני, בהבטחה לפיצוי ביום אחר. אבל אחרים - ממש לא. קשה להם עד בלתי אפשרי לחשב מסלול מחדש ולצאת מזה. הם פשוט נתקעים ומתחפרים יותר ויותר מרגע לרגע. למה זה כך ומה עושים עם זה?

1. ילדים אוהבים קביעות

ישנם שני מצבים שאנחנו מנסים ללמד את הילדים שלנו להסתגל אליהם: קביעות ושינויים. אלו שני מצבים מנוגדים. בתחילת החיים אנו עובדים קשה מאוד על מנת להנחיל לפעוט שלנו סדר יום הגיוני, הבנוי מרצף פעולות החוזרות על עצמן במרווחים שווים פחות או יותר, כל יום מחדש, ולא תמיד זה פשוט. תינוקות פועלים על פי דחפים ואלה מגיעים כשהם מגיעים. וכך יוצא שלמרות שהוא אכל רק לפני חצי שעה, הוא מבקש לינוק שוב (ולפעמים זה יימשך כך לאורך כל היום כולו) או יישן כל היום ברצף ויגיע ללילה ערני להחריד.

כשתינוק מצליח להתיישר לכדי יום מאורגן ומתוזמן זה בהחלט הופך את החיים לאפשריים יותר, ולכן גם אם קשה הדרך ומייגעת הורים יפשילו שרוולים ויעשו הכל על מנת להגיע לשם, לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר. ואכן, מהר מאוד אנחנו מגלים שילדים אוהבים קביעות. זה חשוב להם כיוון שהיא מארגנת להם את היום, מייצרת תחושה של שליטה במצב ולכן גם מפחיתה חרדות.

כשהעולל יגדל ויהיה לילד, עדיין תהיה חשיבות ומשמעות רבה לסדר היום, ואליו יצטרפו עוד הרגלים וטקסים קטנים וקבועים של המשפחה שהילדים יצפו להם ויקפידו לשמר: מקומות ישיבה קבועים סביב השולחן ובמכונית, משפט שאומרים לפני שנפרדים בבוקר, טקס החוזר על עצמו כל ערב לפני השינה וכדומה.

2. ילדים אוהבים לדעת מה עומד לקרות

למה אתם חושבים שהם מבקשים לשמוע את אותו הסיפור בדיוק עשרות פעמים ברצף (אפילו שאנחנו כבר לא יכולים לשמוע את עצמנו מספרים אותו) או לצפות באותו סרט בפעם האלף מבלי להשתעמם לדקה? זה בא בדיוק מאותו מקום: הם מחפשים את המוכר והידוע.

העולם בו הם חיים עמוס, משתנה ולא פעם מפחיד. לעומת זאת, המוכר והידוע, זה החוזר על עצמו שוב ושוב, מייצר עבורם שקט וביטחון. כשהם כבר מכירים את הדמויות הפועלות, את העלילה על כל פיתוליה, אין הפתעות לא צפויות ובלתי רצויות. הם מזהים את החלקים המאיימים מבעוד מועד ומתכוננים לקראתם, יודעים איך הכל ייגמר בסוף. עכשיו אפשר להתרווח לאחור ובאמת ליהנות.

3. ילדים אוהבים לדעת מראש מה צפוי להם

כך הם יכולים להתכונן נפשית, להרגיש איזושהי שליטה על חייהם. לכן אם יש לכם תוכניות הכוללות את הילדים (אתם מתכננים לנסוע לבקר את הדודים בחופש, ללכת לבדיקה אצל הרופא, אתם לקראת שבוע עמוס במיוחד בעבודה בו תגיעו הביתה הרבה יותר מאוחר) - חשוב מאוד ליידע אותם מבעוד מועד ולתת להם שהות להפנים את המידע ו"להתיידד" איתו.

אפילו מעבר פשוט כמו לעצור את המשחק ולהגיע לשולחן לארוחת הערב - יכול להיות אתגר לא קל. כדאי לדעת ולקחת בחשבון שילדים, כשהם עסוקים במשהו, הם לגמרי בתוך זה, כמו היו בתוך בועה המבודדת אותם מן העולם. הם, בניגוד לנו, חיים את ה"כאן והעכשיו" הנכסף. לכן, כשהם משחקים במשהו, הם מושקעים עד למעלה מראשם בעשייה הזו, ועכשיו לך תוציא אותם מזה!

התראה של כמה דקות לפני שצריך לסיים תעזור להם להתמודד טוב יותר עם המשימה, לייצר את הסוויץ' הנדרש. כשמדובר בדברים גדולים יותר, כמו למשל ביקור אצל הרופא, אנו נשתף אותם מבעוד מועד וניתן מענה לכל מה שמעסיק ומטריד אותם בנדון ושהות לעכל את המידע.

לכלי הזה קוראים "הטרמה" (מהמילה טרם) והוא באמת עושה את העבודה. מוזמנים לנסות את זה בבית.

4. ילדים לא אוהבים התקלות ושינויים של הרגע האחרון

אנחנו מתכננים, קובעים, מיידעים ופתאום - משהו קופץ בהפתעה גמורה לתוך חיינו וצריך לשנות תוכניות. מה לעשות, לחיים יש לו"ז משלהם, אלא שילדים לא מתים על זה, בטח כשהם נדרשים לוותר על משהו שהם ממש חיכו לו.

זה בדיוק מה שקרה לילד של השכנה. הוא כבר היה כל כולו בצפייה למשחק עם אמא, כבר ראה עצמו עושה את זה ממש. והנה - שינוי בתוכניות. א-כ-ז-ב-ה. חסרה היתה בו היכולת להכיל את התסכול שעלה בו ולהמשיך הלאה בכיוון החדש.

והנה התמונה כולה: קודם אנחנו רוצים "לביית" את הספונטניות, ללמד את הילדים שלנו להתנהל בתוך מסגרת קבועה מראש החוזרת על עצמה ולעמוד בזה בכבוד, והנה יום בהיר אחד אנחנו מצפים מהם גם להיות מסוגלים לבצע סלטה מרשימה מעכשיו להרגע ולחיות בשלום ואהבה עם שינויים קיצוניים ובלתי צפויים. תגידו, לא הגזמנו?

אז זהו, שלא. אלו שני צדדים של אותו המטבע שביחד יוצרים את האיזון הנכסף.

מצד אחד, קביעות וסדר חשובים. עמידה בלוח זמנים ובסט של פעילויות החוזרות על עצמן היא יכולת חשובה ומיטיבה. יחד עם זאת, ממש באותה נשימה, חשוב ללמוד להיות גמישים ופתוחים לשינויים. מה שנקרא "ספונטני עם חוש הומור". ככה זה בחיים, ותפקידנו להכין אותם לזה.

אז מה עושים? מכילים. לא נבהלים, לא מרגישים אשמים, לא מנסים לפצות בכל מחיר ובכל דרך, וגם לא מתעקשים לדבוק בכל זאת בתוכנית המקורית, אפילו שאין כוח ואין כבר זמן. זה ייגמר בבכי. באחריות.

מכילים את התסכול של הילדים, נותנים להם זמן להתאושש ולהפנים את המצב החדש, ממשיכים להיות נעימים ואוהבים, ואפילו, כשהם מצליחים לעשות את "סיבוב הפרסה" הנדרש, מביעים את הערכתנו ליכולת הזאת שלהם. אפילו שהיה קשה ולקח להם הרבה זמן.

התנהלות כזו מצדכם תעלה את הסיכוי שבפעם הבאה יהיה להם כבר קצת יותר קל, ועוד יותר בפעם הבאה אחריה.

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשון לציון. לאתר של אלי