הרומן שלי עם איסלנד

התשובה גם לראשונים וגם לאחרונים היא שהאפשרות ללמוד באוניברסיטה גרמנית בחינם, אך בעלות גבוהה של ריחוק מהמשפחה, מהאהובים, מהשפה, מהאווירה, מהחגים והחברים מעולם לא קרצה לי והיה לי ברור שאלמד באוניברסיטה בישראל, כנראה בתל אביב. אם ארחיק, זה יהיה לכל היותר לירושלים. רילוקיישן לחו"ל מעולם לא נראה לי כמו אפשרות סקסית וחווייתית אלא יותר כמו קריעה מכל מה ומי שאני אוהבת, והטיול אחרי צבא שלי ממש לא היה חצי שנה בדרום אמריקה או שלושה חודשים בהודו. יותר כמו שבוע מנומנם באיטליה.

עוד בסדרת הטורים בערוץ הדעות של ynet:

עליתי, ולא בגלל המילקי / חיה טל

אחיי, גיבורי המילקי / הראל רם

לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

כשלברלין קראו דימונה / זיו תדהר

אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

בכלל, אני לא חובבת חו"ל. לא חובבת טיסות, שדות תעופה עושים לי סחרחורת, קונקשנים עושים לי בחילה. ולמרות כל זאת, מכל האנשים בעולם התאהבתי דווקא בנגן בתזמורת הפילהרמונית של איסלנד, עובד, מלמד וחי ברייקיאוויק, בירת איסלנד. במקור הוא בכלל ישראלי שגר שני רחובות ממני, למד איתי בבית ספר אך מעולם לא באמת הכרנו. התאהבנו רק כשהגיע הטיימינג המושלם, לא כשהוא כאן, שני רחובות ממני, אלא במרחק אלפי קילומטרים ולפחות שתי טיסות יקרות.

שוטר באיסלנד(צילום: חשבון האינסטגרם של משטרת רייקיאוויק )

המשמעות, מלבד פרפרים מאוד נעימים בבטן בכל פגישה מחדש, היא שאני חיה על קו ישראל-איסלנד, או ישראל-כל מדינה אחרת שהוא מופיע בה עם התזמורת או בהופעת אורח. כבר שנה וחצי שאני מתרוצצת הלוך ושוב, אך לא מסוגלת לארוז את פקלאותיי, לרכוס את רוכסן המזוודה על חיי הקודמים ולעבור לגור איתו בחו"ל.

נכון, באיסלנד יש 20 ילדים בכיתה ושלוש סייעות למורות שלכולן חייב להיות לכל הפחות תואר שני. יש בה המון נמלים, אין עיכובים בסחורה ובהובלה ואת אף אחד מהנמלים לא מנהל אלון חסן. איסלנד נמצאת כבר חמש שנים ברציפות בראש מדד הפער המגדרי העולמי - כלומר, השוויון בין גברים לנשים אצלה הוא הגבוה ביותר. נשים זכאיות לחופשת לידה בת חצי שנה, או באפשרות להתחלק חצי חצי עם הבעל בחופשת הלידה. כלומר, שלושה חודשים לאישה ושלושה לבעל.

כשזוג מתגרש באיסלנד, הגרוש מחויב להעביר את כספי המזונות עבור הילדים ישירות למדינה, בדיוק כמו מסים, והמדינה מעבירה לה את הכספים מדי חודש באותו התאריך. אם הגרוש לא העביר בזמן - החשבון שלו הוא מול המדינה, לא מול אשתו לשעבר. שיעור ההצבעה באיסלנד עומד על 80 אחוזים של מצביעים אכפתיים, לשאר היה כנראה קר מכדי לצאת מהבית. אין באיסלנד צבא, לא מקצועי, לא שירות חובה, לא יבשתי, לא ימי, פשוט אין.

השוטרים מסתובבים לא חמושים, אין כמעט מקרי אלימות או רצח. כשכבר התחולל מקרה נדיר כזה, המשטרה פרסמה התנצלות פומבית על כך שנאלצה להשתמש בכוח נגד אזרח. קבוצת הכדורגל הלאומית והסופר מקצוענית של איסלנד (בת ה-300 אלף תושבים בלבד) מדורגת במקום ה-26 בעולם וניצחה באחרונה את נבחרת הולנד הממוקמת שלישית בעולם, ישראל מדגדגת את המקום ה-70 מלמטה. כשיש ימי שמש יפים ונדירים, ההורים משאירים את התינוקות האיסלנדיים ברחובות, בגינות ובחצרות. הם יודעים שאף אחד לא יפגע בהם וחשוב להם שיספגו שמש.

עדיין מאמינה בישראל

אז למה אני נשארת פה? הבחירה שלי בישראל היא לא רציונלית, היא רגשית. אני מאמינה בה כמו שאישה מאוהבת מאמינה בבן זוג לא מוצלח שבסוף ישתפר ויהיה בדיוק מה שהיא צריכה. אני מאמינה בישראלים, בעם החכם וקשה העורף הזה, בעובדה שאנחנו עדיין אומה צעירה שיש לה עוד מה ללמוד והיא בעיצומה של הלמידה ומשלמת את מחיריה, אני מאמינה בחוכמה הישראלית, בחברות הישראלית, בהתגייסות הישראלית למרות המורכבות הישראלית והודות לה.

מערכות הבריאות, התרבות והחינוך האיסלנדיות כנראה מנצחות את ישראל בפרמטרים רבים ומדידים. הבעיה שלי היא שישראל מנצחת עבורי כל מדינה אחרת בפרמטרים פחות מדידים. ימי השמש באיסלנד ספורים, וביתר יש גשמים, רוחות, סופות, ברקים, רעמים. כך נראית עונת הקיץ.

קרח, שלג, חיים מתחת לאפס, ילדים ספונים בביתם ורואים גני שעשועים רק בסרטים, משחקי כדורגל נערכים באצטדיונים מקפיאים, דרכים נחסמות, אי אפשר לצאת להתאוורר, אין מנגלים, אין פארקים, אין טיולים עם העגלה. כך זה ברוב עונות השנה.

והכי גרוע: משעמם שם, כל כך משעמם שם שאחת הידיעות בחדשות הייתה על ברווז שנתקע בסירה. וזה כנראה מה שמשאיר אותי כאן, לפחות בינתיים.

מעיין יאני, עוזרת מחקר והוראה בחוג לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il