תפסיקו להתבצר

כשהייתי ילדה, סיפרו שכשדוד שלי רצה להתחתן עם בחורה תימנייה, סבא שלי הוריד את העניין מהפרק כשציטט את המילים מבראשית: כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ. זה היה לפני 60 שנה. כשאני מסתכלת סביבי נדמה לי שאנחנו הולכים ונסוגים אל תמונת העולם של סבא שלי.

עוד בערוץ הדעות של ynet

הרומן שלי עם איסלנד / מעיין יאני

אנרכיה שלטונית בירושלים / פואד אבו חאמד  

תחשבו על היישובים האלה: ביתר, אלון שבות, צור יצחק ודיר אל-אסד. חרדים, דתיים, חילונים וערבים גרים בנפרד, כל כך בנפרד. ידיד מביתר אמר לי במהלך הקיץ שהוא לא מכיר אף חייל שגויס בצוק איתן, והוא לא יחיד. באלון שבות החליטו לא לאפשר למכוניות של החילונים מבני הדור השני להיכנס ליישוב עם רכב בשבת, וכך הם צועדים בשבתות מרחק רב עם ילדיהם הקטנים לבית של ההורים, כיוון שהיישוב גדל. צור יצחק קרויה על שם יצחק רבין, ואוכלוסייתה מממשת את ההומוגניות האחוס"לית (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי) של המורשת המפא"יניקית מכדורי. ומה יש לומר על ערבים מדיר אל-אסד? כביש עכו-צפת הוא גבול שלא היה מבייש גבולות בין מדינות.

כל קהילה מתבצרת לעצמה, כי נדמה לה שהאחרת תבלע אותה, תשנה אותה לבלי הכר. מגמה זו תואמת את מערכות החינוך של המדינה שנענית לאותה חלוקה קשוחה: חינוך ממלכתי, דתי, עצמאי (כלומר חרדי) וערבי. אז אנחנו ממש לא רחוקים מהתפישה של סבא שלי: כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ.

אבל זה לא רק איפה אנחנו גרים ואיך אנחנו מחנכים. ההפרדה הטהרנית מצויה במקומות רבים אחרים. למשל בוועדות הקבלה של העיר ביתר שלא מאפשרות למזרחים או לחוזרים בתשובה לקנות או לשכור דירה. התחושה שהזהות נבדלת, והאינטרסים כאילו מתחרים זה בזה גדולה מכל אפשרות לראות טוב משותף.

אני מודה, גם לי חשוב שהילדים שלי יילכו בעקבותיי, לא רק בערכיהם אלא גם באורחות חייהם. אלא שצריך לומר בקול: זה לא יעיל. מבט מהיר אל הקהילה הדתית שלי מעלה שהגדרות הגבוהות שהקמנו לא יעילות. אין פחות חילוניות ביישובים סגורים יותר.

ההפרדה אמנם מייצרת שקט תעשייתי, אבל יש לה מחיר כבד בתוך הקהילה ומחוצה לה. מבפנים: הפרדה חמורה בקהילות מסורתיות מאפשרת לשמרנים להקצין ולבדל את הקהילה תוך כפייה בכוח של אורחות חיים על חבריהם. ומבחוץ: ההפרדה מנכרת אותנו אלה מאלה, ואנחנו הרי חיים במדינה שבה סולידריות רחבה חיונית כדי לעשות שלום וגם כדי לפתוח במלחמה חלילה. ויש לסקטוריאליות גם מחיר נוסף, כי התחושה שזהות מגזרית חזקה מכל שייכות אחרת לא מאפשרת שינויים גדולים יותר כמו למשל מאבק על עצירת ההפרטה, כי לאיזה מגזר שייכים העובדים הסוציאליים? או למי אכפת שחברה ענקית כמו טבע שילמה מס אפסי?

אבל תתפלאו, אני אופטימית. השינוי ניכר במפלגות שחוצות מגזרים בפוליטיקה המקומית: מיכאל ביטון בירוחם, "ירושלמים" ו"התעוררות" הפלורליסטים בבירה, ועוד רבים אחרים שצמחו מלמטה. גם המחאה החברתית הותירה חותם משמעותי שניכר בקואליציות חברתיות, בשקיפות לציבור, בתסיסה בשטח ובשינוי משמעותי בסדר היום שלנו. החברה החרדית עוברת שינויים דרמטיים שפוקחים אותה: אקדמיזציה ותעסוקה, דיון במקומן של נשים, ותנועת ההתחדשות היהודית על כל גווניה המאפשרת לראות את המנעד העשיר שבין דתיים לחילונים. הישראליזציה שעוברת על החברה הערבית בעשור האחרון מתחילה גם היא להניב פירות.

מתברר שעוד לא אבדה תקוותנו. אבל כדי שכל זה יחלחל אנחנו צריכים לדחוף את המנהיגים שלנו, כל אחד בקהילתו, וליצור חזון שיאפשר למפלגות להיות יותר מפאנל מאוזן עם דתי וחילונית, אתיופית, מזרחי וערבי. עלינו להציע משנה סדורה שלוקחת בחשבון את כל חלקי הפסיפס הישראלי, ומקדמת טוב משותף. ואגב, שניים מארבעת הילדים של דוד שלי נשואים לתימניות. ואני, במקום סבא שלי אומרת: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

ד"ר חנה פנחסי, עמיתה ב"שחרית", תנחה את המושב "כולם מדברים על שלום" בכנס שחרית - יוצרים שותפות חברתית חדשה שיתקיים ב-2 בנובמבר במרכז "נא לגעת" בנמל יפו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il