"כשאמרו שיש לי סוכרת נעורים חשבתי שחיי נגמרו"

יולי 2009 (לפני 5 וחצי שנים): אני בת 25. שנה ב' בתואר. מכללת בית ברל. יושבת בכיתה וקולטת שאני לא רואה את הלוח טוב. יש לי מספר קטן מאוד, איך יכול להיות שכך קפץ?! מסיימת את הלימודים באותו יום והולכת לעשות בדיקת ראייה. המספר קפץ מחצי ל-2 ורבע. משהו פה לא הגיוני.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

ולמה אני כ"כ עייפה כבר כמה חודשים? כל הזמן עייפה. ממש מסמורטטת. וצמאה. הפכתי להיות גמל שלא מפסיק לשתות ליטרים של מים בכל שעה של היום.

אבא מצווה עלי ללכת לסבתא לעשות בדיקת סוכר.

עוד על סוכרת נעורים:

• ב-12 שנה: עלייה של 45% בחולי סוכרת נעורים
• משפחה מתוקה: התמודדות עם סוכרת נעורים
• פריצת דרך ישראלית: השתלת תאי לבלב שמרפאת סוכרת
  

הולכת לסבתא שיש לה סוכרת מבוגרים (סוכרת 2), עושה בדיקת סוכר בגלוקומטר שלה. הצג מראה 360 השמים נפלו לדקה (הערכים הנורמטיביים לאדם שאינו סוכרתי נעים בין 70-110). המוח שלי חושב מהר יותר ממה שהלב מעכל ואני כבר בדרך לרופא המשפחה. הרופא המקסים שלי, בשיא אדישותו:"כנראה שיש לך סוכרת נעורים".

אני בדעתנות הידועה שלי: "סליחה?! למה נראה לך? אני בת 25. זה תוקף רק ילדים". יום למחרת כבר מתגלגלת לה סדרה של בדיקות דם, מונחים, כדורים, מזרקים והרבה הנחיות והוראות.

איך מעכלים שהחיים השתנו לחלוטין?

עולם תוכן ומושגים חדש: תפסיקי לעשן, תורידי במשקל, לא לשתות אלכוהול, לא אוכלים יותר כלום חוץ מבשר, ירקות ופירות למשך שבועיים ימים ועוד מיליון איסורים, תיזהרי מהיפוגליקמיה, תשתדלי לא להיות בהיפר, למדוד סוכר 10 פעמים ביום (בבוקר, לפני אוכל, שעתיים אחרי אוכל, בלילה לפני השינה וגם באמצע הלילה).

 HBA1C שעומד על כמעט 10 (הנורמה היא בין 4-6), תפקודי כליות ולבלב, נוגדנים, ערכים גליקמיים ותאכלי הרבה טחינה ואגוזים, אסור להיפצע, תשמרי על הרגליים, כל פצע או זיהום לוקח לו הרבה זמן להירפא, לא לטוס לחו"ל בלי התכוננות ראויה, אין יותר ספונטניות; אזהרות והנחיות מפה ועד לאוסטרליה.

הרבה הפחדות, ואף אחד לא מדבר על הנפש. איך מתמודדים עם זה באמצע החיים? איך מעבדים ומעכלים את זה שהחיים השתנו ולא יחזרו להיות כשהיו, לעולם? ואולי- איך אפשר להוציא מזה משהו טוב?

בתוכי חושבת לעצמי: רגע, סליחה, חברים, סוכרת?! מה זה הדבר הזה בכלל?! כל זה לא קשור אלי עזבו אותי מהשטויות האלה. יש לי תואר לעשות, צוות מכירות לנהל, דירה להחזיק, חיי חברה, אחיינית שרק נולדה, חיים! אין לי זמן לכל ההתעסקות הזו.

סיימתי יומיים של בכי והתאבלות אמיתית על "אובדן החיים, התמימות והספונטניות", ויצאתי לדרך. מחקרים, קוראת כל פיפס, גומעת כל מידע, פורומים, רופאים, וידויים והרבה הרבה ניסוי וטעייה על עצמי. נכנסת בראבק של אורח החיים החדש שלי.

משננת לעצמי כמו מנטרה שאמורה להחזיר אותי למסלול השפיות: החיים נתנו לך מתנה: קיבלת חתיכת לימון? תעשי ממנו לימונדה. מתוקה מתוקה. אל תשאלי למה זה קרה- תשאלי איך להתקדם עם זה קדימה.

המחלה שיכולה לתקוף בכל גיל(צילום: shutterstock)

אוקטובר 2014 (5 וחצי שנים אחרי)

אני בת 30.5. סיימתי את התואר כבר לפני כמעט 3 שנים בממוצע גבוה. מנהלת מכירות בחברה מדהימה. עבדתי, טיילתי, גרתי בחו"ל. הייתי בזוגיות, נסעתי וחזרתי אינספור פעמים. הסתכלתי עמוק פנימה והתחלתי להתייחס לסדרי עדיפויות, טפל ועיקר, פרופורציה לחיים - צריך לנצל אותם נכון וליהנות כמה שאפשר אבל עם אחריות. החלטתי לבחור עכשיו בעצמי.

אני הולכת לים, יוצאת ומבלה, שותה אלכוהול (יין בלבד) ואוכלת בכיף אבל במינון ועם מודעות. 24 ק"ג פחות, עדיין בודקת סוכר כל היום, אבל כבר כחלק מהשגרה, לא עושה מזה עניין. מזריקה כמה פעמים ביום, תלוי מה וכמה אכלתי.

אז נכון שיש דברים שאני נמנעת מלאכול, אבל אני בריאה ומאוזנת. לפעמים עייפה אבל רוב הזמן מצליחה להיות אנרגטית. מתוכננת רוב הזמן, אבל מאפשרת לעצמי לפעמים להיות ספונטנית בשביל הנפש. מתכננת לעשות ילדים ולהקים משפחה. נכון, יש רגעי שבירה. יש נקודות מאוסות. אבל החיים נתנו לי מתנה- ואני ניצלתי אותה ביג טיים.

החיים לפני ואחרי הסוכרת

כך אני מסבירה לכל מי שרק מעוניין לשמוע. חיים עם זה- אורח חיים ולא בהכרח מחלה. התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לנו לחיות חיים נוחים יחסית לצד המחלה, ומקלה בצורה משמעותית את ההתמודדות היום יומית.

טכנולוגיה עולה כסף, ומודעות לנושא מציפה את הסוגיה אל מול מקבלי ההחלטות של המדינה שלנו, שמתמודדת עם הרבה בעיות. כדי שאלפי ילדים ובני נוער (וגם מבוגרים שלא מצליחים להסתגל לסטטוס החדש) יוכלו:

* להידקר פחות מאלפי פעמים במהלך חייהם

* להתמודד בהשלמה עם אורח החיים החדש

* להרגיש כמו כולם

* להתפתח ולהיות שמחים, מאושרים ושלמים עם עצמם ועם האהובים שלהם.

אנו חייבים להמשיך ולדבר על סוכרת נעורים בגלוי. להציף לכל עבר, ולתת לסוכרתיים את התחושה שהם לא לבד. ואפשר, אפשר לחיות עם זה ולהשיג המון- הבחירה בידיהם, ושאף אחד לא יגיד אחרת.