"מקלחת של חושך": שמואלוף מפחיד ומטריד
סכסוך של אדם עם עצמו, עם יצירתו והרצון להימלט מהמציאות יחד עם אירועים מטרידים אחרים, עומדים במרכזם של קבצי הסיפורים בספרו החדש של מתי שמואלוף. הבחירה במרחב האישי כבמה לעימותים הפנימיים בנפשו של האדם, מעצימה את חווית הקריאה שהופכת למורטת עצבים
כל סיפור בקובץ שונה, מציג מבע אחר מעט מקודמו, אך נדמה כי כולם מונחים באותו מרחב מתעתע של תודעת הסופר. בשונה מסיפורי אימה מוכרים, הנשענים פעמים רבות על המפגש המסעיר בין המוכר למופלא והזר, בין המציאות לדמיון המעורר פלצות, הסיפורים של שמואלוף הם במידה רבה שיקוף של תודעת היוצר שהוא, והכוחות המאיימים הפועלים בהם, מתוארים כבבואה עוכרת שלווה של סופר ודמויותיו, תולדה של נפש פרועה, נטולת מרגוע.
כל האירועים המשונים והמבעיתים (בין אם מספר אותם אדם או דמות בדיונית) קורים תמיד במרחב של סכסוך - סכסוך של הסופר עם בריאתו, סכסוך של הסופר עם מנוע יצירתו או עם עברו, סכסוך של המציאות בהווה עם הרצון להימלט ממנה, וכן הלאה. כל סיפור מציג פן אחר באותה מיתולוגיה שנרקמת לאורך הקובץ ושמאפשרת להיחשף לכוח העצום והמטריד במעשה היצירה, בפעולה הזו של הפיכת דבר שאינו קיים למוחשי באמצעות מילים.
"יתדות ללא אוהל" הוא אחד הסיפורים החזקים ביותר בקובץ. שמואלוף מתאר בו סיטואציה של טירוף ואימה, שנקודת המוצא שלה היא ילדים אשר זורקים על המספר יתדות, מאיימים עליו ועולבים בו. שצף אסוציאציות וזרמי תודעה מתערבלים עם המציאות המסויטת, ויוצרים יחד כאוס שגורם לתחושת מועקה ממש. שמואלוף מצליח בסיפור זה כמו לתמצת את אימת החוץ על הפנים (פנים הבית, פנים הנפש), ולכך תורמת דהירת השפה, הלשון החדה, ההיסטרית אפילו, והקצב המוצלח.
לעומתו, הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", על אף שמו הנהדר, הוא דוגמה לטקסט שחוורונו מורגש לעומת טקסטים בשלים ומוצלחים ממנו. המספרת היא מלאכית שמגוללת את יחסיה עם מקדה, ערפדית שרה בחיפה חולת סרטן. מעבר לסיפור הדרמטי ולעלילה הגותית משהו, שיש בה גם עיסוק בטכנולוגיה, מוות ואהבה, המלאכית - שהיא מלאכית של מתים - טוענת כי לשמחתה "זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו". הניסיונות לשבור סמכות של מספר ומושא הסיפור, לעצב מערך עלילתי שכמו נמסר ללא שליטה, אינו מתגבש לכדי יצירה מעניינת, מקורית וזכירה - ולכן סיפור זה נקרא יותר כתרגיל מאשר כטקסט גמור.
מה שכן, שמואלוף אינו נאמן למבע אחד עקבי, אלא מציג פוליפוניה של מבעים וסגנונות, גם אם לרוב הנימה נותרת די דומה. הוא מערבב בין זמנים ומקומות, בין תרבויות וטיפוסים. לעתים הוא מפלרטט עם המותחנים הבלשיים של אגתה כריסטי, לעתים עם המסתורין של אדגר אלן פו. פעם הוא משועשע יותר אך עדיין קודר, כמו הסרטים של טים ברטון, ופעם אחרת הקדרות והאימה מובעות מתוך אלכימיה של רומנטיקה גרמנית וגותיות. יכולתו של שמואלוף להציג מגוון רחב כל כך של התייחסויות באופני הביטוי ובסגנונות מרשימה, גם אם לפעמים יש בה רתיעה מסוימת, כיוון שהיא מתעתעת במכוון בקוראים, כאילו ביקש להימנע מקרקע יציבה אחת שעליה ניתן לקרוא ולפענח את סיפוריו.
בהתאמה, השבירה הבלתי נגמרת של הנרטיבים משרתת את האימה, המסתורין והמתח שבסיפורים. התודעה של היוצר, של המספר, של הדמויות אינה ניתנת לקיבוע על ידי הקוראים. היא משתנה מסיפור לסיפור, ומדי פעם גם בתוך הסיפור עצמו. בכך שמואלוף מפגין רצון לקרנבליות מסוימת (המתכתבת עם הפוליפוניה), שהולמת את האימה אך גם מעצימה את תחושת האי-סדר והגמישות שבעלילות. בסיפורים בקובץ ההתרחשויות הקונקרטיות הן כמעט תירוץ לחגיגה פרועה, אלימה לפרקים, מורטת עצבים, של נפש האדם. וחגיגה זו יוצרת את תחושת האימה העיקרית משום שהוא חושפת את הכאוס, היעדר היציבות ושמיטת הקרקע מתחת לכל מה שהגיבורים יודעים ומכירים, או חושבים שהם יודעים או מכירים.
הדמויות באשר הן תמיד תוהות, נודדות, תרות, חסרות שקט, אניגמאטיות. לכולן יש פצע, סוד, הפרעה או מעשה מכונן שמניע אותן בשבילים חשוכים (באופן ממשי או סימבולי).
ההכרח שלהן לנוע במצב תודעתי מפוזר וסתור, אלים ומאיים, ספקני ומלא אשמה, יוצר את הדרמה שבסיפורים. אלו דמויות עצובות לרוב, בודדות, רדופות. שמואלוף מצליח לקשר ביניהן לא רק בשל תמת העל של הקובץ שהיא היחסים של יוצר עם יצירתו, אלא גם על ידי הענקת ביטוי למצוקות ותהיות הנובעות מאותו מצב בסיסי של בדידות וחידלון. הוא זורק את דמויותיו שאולה, ובוחן אותן לאור התרחשות מוזרה ומאיימת המחייבת אותן לפעול באופן מסוים, לתהות על היותן, ולחוות בעוצמה את הדרמה המתחוללת.
לא כל הסיפורים בקובץ אחידים ברמתם. חלקם מעוצבים היטב, מצליחים לבטא את האימה המתחוללת, ולהציב את הקוראים במתח של ממש. בכל שער יש סיפורים טובים יותר ופחות, ועל אף שכתיבתו של שמואלוף טובה, עשירה, רבת רבדים, מסקרנת ומעניינת. ברגעים מסוימים הוא נוטה לאריכות יתר, לפירוט שמעמיס ואפילו מעיק. הסיפורים שלו תובעים מהקוראים להיכנס לממד זר ואפל, ולא תמיד הוא מצליח לעשות זאת. בין אם על ידי העודפות שמכהה את הברק ופוגמת בקצב של הסיפור.
שמואלוף במיטבו בקובץ זה, דווקא כאשר הוא נותר "צמוד יותר לקרקע", ומספר על האימה שביום-יום כאשר אירוע מסוים משבש את השגרה או את המוכר. אז הוא מצליח להעמיד סיפור קצר כתוב היטב, שמעורר אי שקט וחוסר נוחות בקוראים, ולוכד אותם במתלעות של ספקות ופחדים, ומעורר השתאות מהניסוחים הפיוטיים והגסים כאחד, החוברים יחד לביטוי משכנע של אימה.
"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", מאת מתי שמואלוף. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 416 עמ'.
