חרדת קודש: לתרגם את גי דה מופסן

כששאלתי את המתרגמת רמה איילון על הכוח הגלום בספרו של גי דה מופסן, "פייר וז'אן", היא השיבה, "מופסן מצליח, אולי מתוך עומק ייאושו שלו, לתאר תחושות מעולם תת-הכרתי שבדרך כלל אין בו מילים. משהו בעוצמת התיאורים שלו לוכד את הקוטביות הזאת שקיימת בכל אחד מאיתנו, ושאנחנו נוטים להדחיק כדי לפעול ולתפקד בעולם של אור יום".

הנימוק היפה הזה הולם עד מאוד את הרומן הקצר של מופסן, מגדולי הסופרים הצרפתיים וכותבי הסיפורים הקצרים בפרט, שהוא השלישי מבין שישה רומנים שכתב במשך שבע שנים בלבד, זמן קצר לפני ששקע בהזיות ובדיכאון עד מותו.

"פייר וז'אן". אשליית הבורגנות רלוונטית תמיד

גיבור הסיפור, פייר, הוא הבכור מבין שני אחים למשפחה פשוטה ונורמטיבית לכאורה. איילון מספרת כי הסתקרנה אחר האח המסוגר והאחראי, שמונע על ידי שאיפות של הצלחה חומרית ומעמדית ותשוקה להיות נאהב ושייך, ובה בעת לא מסוגל להתנגד לאיזה צורך פנימי עז להיות אחר, נבדל, מורד.

בעקבות בשורה על ירושה בלתי צפויה שקיבל צעיר האחים, ז'אן, דעתו של פייר משתבשת עליו. הוא מגלה דברים ששומטים את הקרקע מתחת לשלווה המשפחתית, "ונשאב כמו בכוח עליון אל מחוזות האסור", כלשונה של איילון. "בבת אחת הוא נתלש מילדות ונעורים מוגנים אל תהום של אי-ידיעה ופחד, אל קנאה הרסנית ובדידות שמאיימת להוציאו מדעתו".

איילון היא זו שהביאה את הספר ל"ספרית פועלים" מתוך רצון עז לתרגמו. באופן יחסי (וחבל שכך), מעטים הם המקרים בהם מתרגמים מצליחים לגרום להוצאה לאור של ספר שהם יזמו את תרגומו. איילון, מהמתרגמות המובילות בישראל, החלה את עבודתה בהוצאת "בבל", שם תרגמה למשל את מישל וולבק, יאן אפרי ומארי נדיאיי. בהמשך תרגמה גם את טימותה דה-פומבל, מרגריט דיראס, רומן גארי, עמנואל לוינס, ז'ורז' סימנון, ואחרים.

עם הספרות הצרפתית נפגשה כבר בתיכון. "היא היתה בשבילי עולם לברוח אליו, עולם של יופי", מספרת איילון, שלמדה בהמשך ספרות צרפתית באוניברסיטה כיוון שרצתה להגיע לרמה שבה תוכל לקרוא את הספרות האהובה עליה בשפת המקור. "אני זוכרת שאמרתי לאמי, בגיל ארבע-עשרה, כשהתחלתי לקרוא את הרומנים הצרפתיים והרוסיים שעד היום אני כל כך אוהבת, שאני רוצה ללמוד צרפתית כדי שאוכל, פעם, לתרגם את בלזק. אני לא חושבת שהתכוונתי לזה באמת, אבל זה היה ביטוי לאיזו כמיהה שרק צמחה עם השנים להתקרב ככל האפשר ליצירות האלה".

לאחר משבר במהלך לימודי תואר שני בפריז, החליטה לוותר על המסלול האקדמי ולהתמקד בתרגום: "היתה לי מעין הארה, כמו הבלחה של אותו רצון חבוי שהתעורר כבר פעם, אמרתי לעצמי שאתרגם את הספרות הזאת, שככה אוכל לגעת בה בדרך הכי קרובה ונושמת שאני מכירה".

מבעד לפערי הזמן

ספרו של מופסן הוא ההתנסות הראשונה של איילון בתרגום רומן קלאסי מהמאה ה-19. היא מספרת שבהתחלה ניגשה אל התרגום בחיל ורעדה, "אבל האושר האמיתי היה כשהצלחתי לשחזר את העונג שבחוויות הקריאה הראשונות, ולתרגם את הספר מתוך אותה משיכה אינטואיטיבית אל הספרות הצרפתית".

האתגר הראשון מבחינתה, היה לגשר על פני פערי הזמן והמקום תוך ניסיון לשמר משהו מהמרחק הזה, הן מבחינת התקופה והן מבחינת זירת ההתרחשות. "מופסן כתב את 'פייר וז'אן' בשלהי מאה ספוגה בספרות עשירה ומהפכנית: בלזק, סטנדל, פלובר, זולא", היא מבארת. "הוא מיקם את הרומן שלו בעיירת נמל קטנה, גשומה ואפרורית בנורמנדי, שונה מאוד מהסביבה החמה והמיוזעת שלנו - אך גם מתסיסת הכרך של פריז, שבה מתרחשים רומנים ריאליסטיים רבים.

"השתדלתי לשמר את הזרות הזאת בעברית נגישה שתצליח לגעת בקוראים, כי אחד הדברים החשובים ביותר למופסן, זה לכתוב בשפה שתדבר אל החושים. כשהוא מתאר את הים הוא רוצה שנריח אותו, שנרגיש בבשר את הסערה ואת השקט, שנראה את אלומת המגדלור, שנסתנוור ממנו ממש. הוא רוצה שנטעם את ליקר הדמדמניות שרוקח הידיד הזקן של פייר ואת החסילונים שעל השולחן. למושאי החושים יש חשיבות עצומה בשביל מופסן. דרכם הוא מבטא לא רק סדר חברתי, מנהגים ומעמדות, אלא גם תשוקות חבויות".

במסה "הרומן" המצורפת לספר, מציין מופסן כי השאיפה של הסופר הריאליסטי היא "להעתיק את מחזה החיים" כפי שהוא נתפס בצורה סובייקטיבית, אך מבלי שהסובייקטיביות תתגלה לקורא. כיצד מופסן עושה זו ביצירתו, וב"פייר וז'אן" בפרט?

"אחד הכללים של מופסן היה להיות מְספר לא-נראה תוך שהוא שומר אמונים לאמת הסובייקטיבית שלו, כפי שהיא נגלית לו בחושים ובתחושות שלו. זאת אומרת, לספר את הסיפור שרק הוא יכול לספר, בדיוק ובנאמנות לחיים כפי שהם נגלים לעיניו. אבל הוא עושה זאת באופן שיסווה אותו כסובייקט שבו תלויה, בעצם, התרחשותם של הדברים שהוא מתאר בעצם חווייתו אותם.

"זוהי מוטיבציה שקיבל מהמורה הנערץ עליו, פלובר. בחיבור 'הרומן', מופסן מותח ביקורת על יומרת הריאליזם לחשוף אמת שלמה ואובייקטיבית של העולם. הוא מדבר על מגבלות הריאליזם ועל הצורך לחרוג ממנו. ביטוי מעניין של תיאור התרחשות פנימית באמצעות רשמי החושים, קיים, למשל, באפיזודה שבה פייר יוצא מחדרו באישון לילה ויורד לשתות שתי כוסות מים במטבח.

גי דה מופסן. אין נושאים שאיבדו את משמעותם

"המשפט הבודד הזה מעיד כמו עשר פסקאות על נדודי השינה שלו, על המצוקה שבה הוא שרוי, ועל הספקות והחששות שמכרסמים בלבו. זו דוגמה לבחירה של המחבר לספר פרט אחד שצופן בתוכו הרבה דברים אחרים. קצת כמו במאי טוב, שמצליח להעביר לנו מסכת של תחושות באמצעות תנועה או פעולה בודדת".

ניפוץ הסדר הבורגני השקול והמאופק מתרחש ברומן בצורה מתוחכמת מאוד, וזהו גם מאפיין רווח של הספרות הריאליסטית.

האם לדעתך גם כיום יש תוקף לניפוץ שמופסן מבצע, אחרי כל כך הרבה יצירות שחשפו את אשליית הסדר הבורגני?

"בעיני, אין נושאים שאבד עליהם הכלח. יש סיפור טוב ויש סיפור חלש. הבורגנות מחליפה פנים, אבל מה שיצר אותה - הצרכים האנושיים שמובילים אנשים למצוא מנוח במסגרת משפחתית, בבית אבן עמיד ואטום לסביבה, ובמשלוחי יד שמספקים להם ביטחון כלכלי - הם תמיד אותם צרכים.

"חשיפת הבלתי מוסרי ב'פייר וז'אן' מוּנעת, אולי, מגילויים של ניאוף

במה שנקרא 'משפחה טובה', אבל הזעזוע והשבר האמיתיים שמופסן מחולל, מתרחשים במישור אחר לגמרי בעיני. מה שמרתק אותי ברומן הזה הוא לא מעשה הניאוף ומה שהוא מסמל, אלא המסומנים שלו, התשוקה שמבעבעת מתחת לפני השטח, הקנאות, האופן האכזרי שבו המקום החם האולטימטיבי הזה שנקרא משפחה, יכול להפנות לך את הגב ולגזור עליך בדידות תהומית".

מדוע הספרות הריאליסטית של המאה התשע-עשרה עדיין אהובה כל כך?

"היצירות של פלובר ומופסן, בלזק, סטנדל וזולא, אם לנקוב בשמות הבולטים ביותר, מענגות לקריאה ומדברות בשפה שלנו. הרי אלה התשוקות שלנו, המאבקים שלנו. איפה הכסף, אתה שואל? תפתח את 'אז'ני גראנדה', בלזק יענה לך. רוצה להבין את נפתולי הפוליטיקה, התקשורת? תקרא את 'בל אמי' של מופסן. 'הקומדיה האנושית' של בלזק היא לא רק ניתוח חברתי גאוני של שורשי הקפיטליזם, של פולחן הממון, היא גם מופת ארכיטקטוני וסגנוני".

מה היה החלק המהנה ביותר עבורך לתרגום?

"זה רומן קצר, כמעט נובלה. תרגמתי אותו בנשימה אחת, ארוכה אמנם, אבל אחת. ובהתלהבות עצומה. אני חושבת שהרשיתי לעצמי ליהנות באמת, ממש להתענג, כשהשתחררתי קצת מחרדת הקודש, מהחגיגיות המפחידה שהנה אני מתרגמת יצירה של הסופר הגדול גי דה מופסן. ברגע ששכחתי את עצמי, התענוג היה מושלם. באופן פרדוקסלי, בחלקים העצובים והמטלטלים ביותר ברומן, שבהם פייר הולך לאיבוד בתוך הנטישוּת, כשהבדידות מתעתעת בו עד כדי אובדנות, אז, מתוך תעצומות הנפש שהתעוררו בי, נהניתי יותר מכל".