"פולישוק": פוליטיקה מצחיקה מבלי לטמטם

כשהם כבר מרוחים על הספה בתנוחת "נעים לי, אל תפריעו", כשילדיהם ישנים לבטח או ספונים מול הטלוויזיות שלהם - צופי הפוסט פריים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אלה שחייבים לברוח מן המציאות ואלה שרוצים את המציאות שלהם מחוממת מחדש, מעורבבת ומקומבנת בצורת סאטירה.

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"אבודים": האישה הנכונה במקום הנכון

"ערסים ופרחות": מי פה הגזען?

"טרנספרנט": לצאת מהארון ביידיש

לראשונים יש ים של תוכניות אפויות למחצה לבחור מהן. לאחרונים יש רק שתיים: "מצב האומה" ו"פולישוק". לא אופתע אם ייערך סקר שממצאיו יוכיחו כי אוהבי פולישוק הם גם חסידי המצב במובהקות סטטיסטית גדולה, שכן נקודת המבט המרירה-משועשעת, מיואשת-מבודחת היא המעיין ממנו נובעות שתי התוכניות. עם עלות העונה השלישית של "פולישוק" לאוויר (ד', קשת ערוץ 2), מתברר שככל שהקירבה למציאות גדולה יותר, כן צריך להתאמץ פחות להצחיק: וכך נוצר פרק ראשון מופתי ממש של מגעים קואליציוניים, ועוד מעט תקבלו את רובי פולישוק כשר התח"ת, כלומר - תיירות חוץ תרבות, או תעשייה, או תשתיות או לא חשוב מה.

תוספת מבורכת: מנשה נוי עם גיא לואל(צילום: רועי ברקוביץ)

תקציר הארועים עד כה, למי שהיגר לברלין וראה שהחיים זה לא מילקי: רובי פולישוק (ששון גבאי) ח"כ כושל ושר בלי תוחלת, מצליח לעבור את אחוז החסימה ולהכניס לכנסת את מל"ל, מפלגתו חסרת-השחר (יש כמה כאלה בכנסת האמיתית), עם שלושה מנדטים. תיכף ומיד הוא מחוזר על ידי כריש בכיר ממנו (מנשה נוי שהצטרף לסדרה רק כעת, תוספת מאד מבורכת), שבז לו מעמקי ליבו אבל מתחנף אליו נורא יפה כי הוא זקוק לו לייצוב הקואליציה. נשמע מוכר? כמו מקהלת החרדים למיניהם שעומדים מן הצד ומלקטים שלל, כמו קוזו אביטל (גיא לואל) היועץ המקיאווליסט הוותיק שיקדם את פולישוק עד מעבר לנקודת האל-חזור תוך כדי שגם הוא בז לו, אבל לא למנעמי השלטון.

עוד בצוות, אהובות מן העונות הקודמות: חנה אזואלי-הספרי בתפקיד סולי ברזל, הרל"שית העשויה טיטניום ונירוסטה, זו שתוכיח שמאחורי כל גבר תחמן כקוזו עומדת אישה שמראה לו מה זה. וכן, בתפקיד קומי מצוין, שירי גדני כיועצת התקשורת המועדת לפורענויות ואסונות: היא ממש לא הדליפה ידיעה לעיתונות, היא רק העלתה, בתמימות, תמונות לפייסבוק שלה.

בידור משובח. ששון גבאי "פולישוק"(צילום: פיני סילוק אלדד רפאלי)

מאבקי הקמת הקואליציה זוכים לעיבוד ויזואלי מעניין: כמו בחיים, הם מתרחשים בבית מלון הרחק מן התקשורת הסוערת, והמעברים בין הסצינות נעשים בעזרת עלייה וירידה בגרם המדרגות. גם אם בוגריה של הסדרה יודעים היטב כי בסוף פולישוק יקבל יותר מאשר רצה

 ועוזריו (הנאמנים?) - פחות מכפי שקיוו, עדיין זה מצחיק-עצוב, מריר-קומי ומאוד, מאוד מדויק. העידה על כך אודליה כרמון, רל"שית ואשת-סוד של יותר מדי פוליטיקאים, ב"אנשים", תוכנית הפרומואים הבלתי נלאית: פולישוק לגמרי לקוח מן המציאות, אמרה. מי אנחנו שנתווכח.

קשת הצמידה לתחילת התוכנית מין משחק אינטראקטיבי חביב ובו אפשר לענות על כמה שאלות ולגלות איזה פוליטיקאי אתה. עניתי. יצא לי מירי רגב. אכן, פוליטיקה - וטלוויזיה טובה - יכולות להצחיק מבלי לטמטם, לבדר מבלי להעליב, ולרתק אותנו אל המסך עוד חצי שעה, אפילו בתום היום. יועבר שר התח"ת לפריים טיים, לפני שנתחיל במחאה.