'בלידה גבר צריך להיות חזק. אח"כ מתפרקים'
צחי שיינר וצביקה ורטהיים ליוו את הנשים שלהן במהלך הלידה ותועדו בתוכנית "בייבי בום". המצלמות לא מנעו מהם לתמוך, לפחד ואפילו לבכות: "זו חוויה מצלקת אבל אסור לפספס אותה". חדר הלידה מנקודת מבטו של האבא
צחי שיינר עבר טראומה של ממש בלידת בנותיו התאומות לפני כשש שנים - אנה, אשתו, אושפזה בטיפול נמרץ מיד אחרי הלידה בשל קריסת מערכות. קצת יותר מחמש שנים אחרי הסוף הטוב, נכנסה אנה שוב להריון, והפעם בני הזוג, למרות הסיכון, החליטו להשתתף בתוכנית טלוויזיה - "בייבי בום", שמתעדת את תהליך הלידה מהרגע שנכנסו לבית החולים, ועד להולדת איילה הקטנה.
צחי (34), שעוסק בהנדסה לפרנסתו, לא חשש. "אשתי ואני לוקחים את החיים בקלות", הוא מספר בראיון, "היו רגעים מאוד קשים בזמנו, אבל צריך לזרום. מה זה ישנה אם יצלמו אותנו לתוכנית טלוויזיה בזמן הלידה? לא פחדנו".
צביקה ורטהיים בן ה-25 ואשתו עדי השתתפו גם הם בדוקו ריאליטי, למרות התנגדות הוריהם, ועבורם מדובר היה בלידה ראשונה. "למען האמת, החלטנו לעשות את זה בשביל המזכרת. לא היינו יכולים לקבל אותה בשום דרך אחרת, אני חושב שזה דבר נפלא. ההורים שלנו אמרו שאנחנו לא צריכים את החשיפה הזאת, אבל בסוף החלטנו ללכת על זה", הוא מספר.
אחת השאלות הגדולות בתהליך הלידה, לפחות מהצד הגברי, היא האם להיות נוכח בחדר בזמן שהרך הנולד יוצא לאוויר העולם. ורטהיים ושיינר אכן היו שם, אבל זה לא היה פשוט. "מבחינת גבר זה קצת מפחיד להיות שם", אומר שיינר, "כי אתה לא רוצה לראות את אשתך בחדר הלידה כשהיא במצב כזה. אבל בסוף אתה לא רוצה לפספס את החוויה הזאת. זו אמנם חוויה מצלקת - אבל מי אמר שצלקת היא דבר רע?".
את ורטהיים הנוכחות בחדר הלידה כלל לא צילקה. "מבחינת הנשים חשוב שהבעל יהיה בחדר בזמן הלידה, אם אתה שואל את הגברים - אז יגידו לך, 'למה אתה צריך את זה'. אני רציתי להיות שם בשבילה. עדי ביקשה שאהיה שם איתה ובלי אף אחד אחד. זה לא הפחיד אותי, אני רואה בזה תהליך טבעי ויפה - אתה חייב להיות חזק שם בשבילה. הרעיון להיות עם אשתך בחדר הלידה הוא מאוד נכון. אפשר לומר שגם אני הייתי בהריון - לא היו לי כאבי הזדהות כאלה, אבל הייתי מאוד מחובר לתהליך. יש כאלה שאומרים שזה פוגע במשיכה לאשתך, מבחינתי לא רק שזה לא פגע, אני רציתי לחזור לעניינים הרבה לפני שהיא יכלה. ראיתי הכל וזה שטויות".
ב"בייבי בום", שתעלה לעונה שנייה הערב (א') בערוץ 10, מתועדים בני הזוג מרגע כניסתם לבית החולים בילינסון ועד ללידה עצמה. "היינו בטוחים שנתנהג אחרת בגלל המצלמות, אבל במצבים כאלה אתה נכנס לתוך הפן האישי שלך ואתה שוכח שיש מצלמות", מספר שיינר, "ובדיעבד ראינו את השטויות שאמרנו וצחקנו - איך אמרנו את זה מול מצלמה? אתה בטח לא מתעסק במצלמות מכיוון שיש לך כרגע לידה על הראש".
"כשהגענו לבית החולים היתה ירידת מים", מספר ורטהיים, מטפל בספורטאים במקצועו, "זו התחלה של לידה בעיקרון. הדבר היחיד שהרגשנו היה המשדר עם המיקרופון ששמו לנו, לא חשבנו על מצלמות, לא ראינו אותן ובכלל לא הרגשנו אותן. לא זכרנו בכלל שהיו שם מצלמות".
מתברר שוורטהיים היה שותף מלא להחלטה של עדי, בת זוגו מגיל 18, ללדת בלידה טבעית, ללא עזרת אפידורל. "מאוד תמכתי בלידה טבעית. הגוף ידע להתמודד עם זה. אמנם לא דחפתי אותה וזו היתה החלטה שלה, אבל כן תמכתי. היא זרמה ואמרה בוא נראה איך זה ילך, ואני שמח שזה הלך טוב".
התפרקת אחרי הלידה?
"כן, אחרי הלידה בכיתי. תשמע, במהלך הלידה אתה שומע את אשתך צועקת ובוכה, היא עוברת כל מיני תהליכים קיצוניים של הגוף ואתה לא יכול להיות סמרטוט - צריך לחזק אותה. אתה צריך להיות חזק ואין לך זמן להיות רגיש. אבל בשנייה הזאת אחרי שהילד נולד והוא כבר היה על הידיים של עדי - התפרקתי. הרשיתי לעצמי להוציא את מה שהיה לי בלב".
