"52 ימי שלישי": מצא מין את סרטו
למרות שהדרמה האוסטרלית "52 ימי שלישי" עוסקת בנושאים הקרובים יותר לקהילה הלהט"בית, יש בה סיפור מרגש ומשחק מצוין, שעשויים לגעת ללבם של כלל הצופים. בכל זאת, בני אדם נשארים בני אדם, גם אחרי שינוי מין
כשמתחילים לצפות ב"52 ימי שלישי" האוסטרלי, נוצר בלבול קל לגבי על מה הסרט הזה: האם הוא סרט התבגרות שבמרכזו נערה שמגלה את המיניות שלה ומתעדת את ההתנסויות שלה עם חבריה בוודיאו, או שהוא בכלל דרמה משפחתית על הטלטלה שעוברים כל בני המשפחה כשהאם מתחילה לעבור טיפולים (פסיכולוגיים ופיזיולוגיים) כדי להפוך לגבר?
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
גם המבנה והסגנון קצת מתעתעים ומבהירים שיש כאן כוונה לנסות לעשות קולנוע שאינו מתיישב בדיוק במיינסטרים. 52 ימי השלישי משם הסרט הם מסגרת הזמן שלו, שלאורכו אנחנו פוגשים את הדמויות רק כל יום שלישי, באופן נוקשה, שכן אלו הימים שבהם הבת בילי (טילדה קובנהם הארווי) מבלה זמן איכות עם אמה (דל הרברט ג'יין). האם מבקשת ממנה לעבור לגור עם אביה לפרק זמן של שנה כדי שהיא תוכל להתמודד עם התהליך אותו היא עומדת לעבור בשקט יחסי.
בילי בת ה-16 מקבלת את החדשות על שינוי המין בהבנה וכמעט ללא הבעת הפתעה, וכך גם אביה והדוד שלה שגר עם האם. יש באופן שבו המשפחה הזו מתנהלת משהו מעורר פליאה, שכן הם מתייחסים לכל העניין כאל דבר טבעי לחלוטין - מורכב, אך מקובל. בכך הסרט גורם לצופים לעצור לרגע ולחשוב שוב, למה בעצם ההתנהלות שלהם מפתיעה כל כך.
העלילה, שמלווה במקביל את השינוי הנפשי והפיזי שעוברת האם והשפעתו על המשפחה, ואת היחסים שנרקמים בין בילי לזוג חברים בני גילה, מסופרת מנקודת מבטה. אך במקום שנקבל voice over רגיל, בילי מופיעה בפנינו כל כמה זמן בסצנות שבהן היא מצלמת את עצמה בחדר חשוך, מביעה הערות, תובנות וביקורת עצמית על ההתרחשות שראינו הרגע.
הסרט מאופיין בחלקו בסגנון צילום ומשחק כמו תיעודי, שנובעים בין היתר מהעובדה שהוא אכן צולם בפועל במשך 52 שבועות לאורך שנה. בנוסף, השימוש בבילי כמספרת שמתערבת מדי פעם וחולקת איתנו רגשות נוספים, לפעמים רק במבטים רבי משמעות, הוא מבע קולנועי מרענן ונוגע ללב שמייצר עוד אמפתיה אל דמותה המעוררת חיבה בקלות גם ככה.
בכורת הבימוי הקולנועית העלילתית באורך מלא של סופי הייד, שגם לקחה חלק בכתיבה יחד עם מתיו קורמאק, זכתה בפרסים בפסטיבלים לקולנוע גאה ברחבי ארצות הברית וגם בסאנדנס ובפסטיבל ברלין הנחשקים.
עם זאת, הסרט לא חף מפגמים. ההתעקשות להיצמד למבנה המוקפד של ימי שלישי המדוברים לפעמים מעט מייגע, כשבין יום ליום תמיד תגיע שקופית עם כיתוב שיזכיר לנו שהזמן חולף. פה ושם מעבר הימים והכיתוב כן מייצרים חוויה מעניינת ואפילו מרגשת כשאנחנו שומעים את אמה של בילי - או בשמה החדש ג'יימס - מדברת על התהליכים שהיא עוברת, על הקשיים, ועל הבת שלה בתוך כל זה, בזמן שהכתוביות חולפות ביעף, כשברור שנוצר מתח ואולי אף נתק בין השתיים.
מערכת היחסים בין בילי לג'סמין (אימוג'ן ארצ'ר) וג'וש (סאם אלת'ויזן) - נערה ונער מבית הספר שלה שהופכים יחד איתה לשלישייה חברית, רומנטית ומינית, מתנהלת ברובה על מי מנוחות של התנסות קלת דעת ונעימה. לא אכפת לשניהם שהיא מצלמת אותם ומתעדת כשהיא שואלת שאלות על איברים אינטימיים, על רגשות במהלך אקט מיני.
להם לא אכפת לחלוק איתה הכול, ובהתאם לכך גם כשהדרמה והמשבר מגיעים, הם לא ממש גורמים לתחושת הדחיפות והחשש שאנחנו אמורים להרגיש.
אולי העובדה שהסרט מקפיד על המקטעים בהם הוא מפגיש אותנו עם הדמויות פעם בשבוע, קצת פוגעת בו כשהיא מוציאה אותנו כל פעם מהחוויה ומזכירה שמדובר בסרט, גם במבנה, וגם בסרט שבתוך הסרט שבילי מצלמת.
למרות הפגמים, מדובר בחוויית צפייה מהנה מבחינה אסתטית וגם ומרגשת - כזו שמטפלת בנושאים של מיניות, זהות מינית, התבגרות ומשפחתיות באופן רגיש ומעורר הזדהות. המשחק האמין והמעולה של כל חברי הקאסט כולם, והפסיעה שלו על פני כל הנושאים האלו הופכים את "52 ימי שלישי" כסרט שלא פונה אך ורק לקהל נישה ספציפי, לא רק לבני נוער או לקהילה הלהט"בית, אלא לכל מי שהתכנים האלו עשויים לדבר אליו.
