עובדים בעמידה? עכשיו מגיע לכם פיצוי

מחלת דליות ברגליים של זבנית, שנאסר עליה לשבת במהלך שעות העבודה - הוכרה כפגיעה בעבודה. כך נקבע בהחלטה שהתקבלה בשבוע שעבר בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. לפי באי כוחה של התובעת, מדובר בהחלטה הפותחת דלת לתביעות עובדים שעומדים שעות ממושכות בעבודה ולקו בפגיעת דליות ברגליים, בהם אחיות, ספרים, עובדי מטבח, מורים וקופאים בסופר.

• לכתבות נוספות בערוץ קריירה
  

הזבנית, כבת 56, הועסקה במשך כ-6.5 שנים בחנות נעליים בראשון לציון. בתביעה שהגישה לביטוח הלאומי ביקשה להכיר במחלת דליות בה לקתה כפגיעה בעבודה, זאת מאחר שנאסר עליה לשבת בזמן העבודה. דליות ברגלים (או אי ספיקת ורידים ברגליים), נחשבת לבעיה נפוצה במסגרתה הורידים הופכים לגדולים ומפותלים בשל הצטברות דם. במקרים חמורים, עלולים להיגרם כאבים, דלקות, ואפילו קרישי דם מסכני חיים.

תביעתה של הזבנית נדחתה על ידי המוסד לביטוח הלאומי והיא הגישה תביעה בנושא לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בית הדין דחה אף הוא את התביעה, מבלי שמינה מומחה רפואי לבחינת הנושא, תוך שקבע כי עמידה על הרגליים כשלעצמה אינה מהווה תשתית עובדתית לפגיעה.

הזבנית ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, שקיבל את הערעור וקבע כי יש בתנאי עבודתה של התובעת תשתית עובדתית, המצדיקה מינוי מומחה. התיק חזר להית הדין האזורי, שהורה על מינוי מומחים רפואיים לבדיקת הנושא. שני המומחים הראשונים שמינה בית הדין - לכירורגיה ואורתופדיה, שללו את קיומו של הקשר סיבתי בין העמידה למחלה. אולם את הכף הכריעה חוות דעתו של המומחה השלישי, לכלי דם, שמונה לבקשת התביעה.

על פי חוות דעתו, הסיבות העיקריות להופעת הדליות ברגליים היו נתונים אישיים של התובעת, הכוללים עודף משקל ופגם מולד במסתמי הורידים. עם זאת הוא העריך מניסיונו, כי לתנאי העבודה בהם הועסקה, היו השפעה של 25% לפחות על התפתחות הדליות. בחוות דעתו צוין, כי בעת עמידה ממושכת וחזרת הדם הורידי לאחור - יש הצטברות דם ברגליים ועליית לחץ ורידי, שניתן להתייחס אליו כמיקרו טראומה.

"מחלת התובעת היא תוצאה של תהליך תחלואתי שהחריף עקב עבודת התובעת בעמידה וכן עקב עודף משקל", כתב. "סביר להניח שללא העמידה הממושכת בעובדת התובע, אי ספיקת הורידים השטחית הכרונית בתובעת היתה קלה יותר". עוד צוין, כי "תנאי העבודה של התובעת סייעו להרחבת הדליות ולהופעתן הברורה וכן לאי ספיקת ורידים שטחית כרונית".

"פסיקה פורצת דרך"

בא כוחה של התובעת, עו"ד מיכאל לנג ממשרד מרקמן את טומשין, טען כי על פי קביעה זו, ההשפעה על תנאי העבודה של התובעת היא בשיעור של 25% וגם אם מדובר בהחמרת המצב - יש להכיר בתביעה. הביטוח הלאומי טען מנגד, כי לאור דחיית הקשר הסביבתי על ידי שני מומחים יש לדחות את התביעה.

סגנית נשיאת בית הדין, השופטת הדס יהלום, החליטה לקבל את התביעה בהתבסס על חוות דעתו המומחה לכלי דם, תוך שציינה כי הוא הגורם הרלוונטי למחלת הדליות ברגליים. בהחלטה צוין, כי החמרת המצב מוכרת כפגיעה בעבודה וכי די בהשפעה של 25% כדי להצדיק את קבלת התביעה. שיעור הנכות ייקבע על ידי ועדה רפואית.

עו"ד לנג מציין כי אם הוועדה הרפואית תקבע שיעור נכות שמעל ל-10% - התובעת תהיה זכאית למענק חד פעמי, בעוד שאם ייקבע כי שיעור הנכות הוא מעל 20% - היא תהיה זכאית לקבצה חודשית מהביטוח הלאומי. לנג מוסיף כי "מדובר בפסיקה פורצת דרך הפותחת דלת לתביעות עובדים שעיקר עבודתם "על הרגליים". פגיעה נוספת שעשויה להתקבל עקב עמידה היא מחלת דורבנים למשל".

עו"ד לביא רז, שותף במשרד עוה"ד לביא-הוניג ומומחה לתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי, מאשר כי יש בפסק דין זה בשורות לעובדים רבים במשק. "פסק הדין הכיר בכך שעמידה ממושכת יוצרת פגיעה מסוג מיקרו טראומה שמובילה למחלת ורידים", אמר.

"עד כה, הביטוח לאומי דחה באופן שרירותי כל תביעה מסוג זה בטענה כי עמידה אינה מהווה תאונה או גורמת למיקרו טראומה וכן בטענה כי אין קשר סיבתי בין עמידה לבין התפתחות מחלת ורידים", הוסיף. "כעת - מאחר שהשופטת לא צמצמה את טווח ההשפעה רק לעובדים בענף מסוים - כל עובד שעבודתו מצריכה ממנו לעמוד שעות ארוכות, יכול לתבוע את זכויותיו מביטוח לאומי מכוח פסק הדין ולקבל פיצוי בהתאם".