המסע שלי מהמוות אל החיים
"לא ידעתי שלכל מקום שאלך הכאב ילווה אותי, לא ידעתי שאלכוהול וסמים חזקים ממני. שם, רחוק, הגעתי לפגיעות יותר קשות והייתי בין מוות לחיים ממש. כשחזרתי לארץ, פגוע וחלש, התחלתי טיפולים אצל מטפלים שונים, אבל אף אחד לא ידע איך לטפל בי". אלי, נגמל אלכוהול, מספר כיצד הפך מנגמל למדריך המסייע לאחרים
שמי אלי (השם המלא שמור במערכת). אני בן 27, נשוי ואבא לשני ילדים מקסימים.
גדלתי בבית רגיל עם הורים ומשפחה טובה. בכיתה ג', ילד פגע בי מינית בבית ספר. פחדתי נורא לדבר על זה עם הסביבה שלי ולא סיפרתי את זה לאף אחד. מאותו רגע, איבדתי אמון בחברה, במשפחה, בהורים, התכנסתי לתוך עצמי. ילד ביישן מלא פחדים וחששות, שחייב לפצות על זה שהוא פגוע.
שאפתי למושלמות, הרגשתי חייב לרצות את כולם ופחדתי להיפגע שוב. פיתחתי תלות, סבלתי מאוד. לא ידעתי לבקש עזרה, לא רציתי שיעזרו לי ולא ידעתי מהי עזרה אמיתית. חששתי תמיד שעזרה היא למעשה אינטרס של מחויבות לסביבה, ובגלל שהעולם הרגשי שלי היה כבוי, לא רציתי לגעת ברגש ונורא פחדתי.
"לגימה קטנה לא תהיה בעיה"
בגיל 14 חבר שאל אותי אם אני רוצה לשתות קצת אלכוהול. עניתי לו: "עזוב, לא כדאי" והוא התווכח איתי וטען שלגימה קטנה לא תהיה בעיה. לא יכולתי לסרב ושתיתי קצת, רק קצת!! עכשיו, ממרחק הזמן אני יכול להודות שמאותו רגע הרגשתי טוב, שאני לא צריך לברוח, שאני לא צריך לרצות, שאני יכול לדבר ולומר מה שמתחשק לי. למחרת רציתי עוד קצת, רק עוד קצת. לאט-לאט, הגעתי למצב שבכל הזדמנות שהייתה- רציתי לשתות. רציתי לברוח.
"לשמחתי אני זוכה להיות חלק מהמפעל הזה, ומסייע למנוע מצב שבו אנשים מגיעים למצבי שלי".
הכמויות גדלו, הכאב גדל ואני חשבתי שאני יכול להמשיך בחיים, ושהחיים שלי תקינים וכל מה שקרה הוא שמצאתי פתרון לאיכות חיים. בכל פעם שרע לי או קשה לי, אני שותה. ומבחינתי כך אמשיך לנצח.
כמה שנים מאוחר יותר, בגיל 17, הגעתי למצב שבו שתיתי כמויות לא שפויות לחלוטין. 3 בקבוקים ביום (!!) ואצלי- הכל בסדר...
במקביל המשכתי להרגיש חוסר שפיות, הרס עצמי, אי יכולת להתמודד עם החיים, פחדים, בדידות, ניסיונות התאבדות ועוד.. החלטתי לטוס לחו"ל. שם אני וודאי אפסיק לשתות, כי ההורים שלי אשמים והחברים אשמים במצב שלי כאן בארץ, וכאן אני מלא בכעס טינה, אכזבה, בושה, ייאוש, אבל בחו"ל- שם הכל יסתדר..
צפו בילדי שדרות בביקור ברטורנו. כתבתה של שלומית שרביט
לטוס לחו"ל. שם אני וודאי אפסיק לשתות, כי ההורים שלי אשמים והחברים אשמים במצב שלי כאן בארץ, וכאן אני מלא בכעס טינה, אכזבה, בושה, ייאוש, אבל בחו"ל- שם הכל יסתדר..
למעשה, לא ידעתי שלכל מקום שאלך הכאב ילווה אותי, לא ידעתי שאלכוהול וסמים חזקים ממני. שם, רחוק, הגעתי לפגיעות יותר קשות והייתי בין מוות לחיים ממש. כשחזרתי לארץ, פגוע וחלש, התחלתי טיפולים אצל מטפלים שונים, אבל אף אחד לא ידע איך לטפל בי. ההורים שלי שמעו על "רטורנו", מרכז לגמילה ולהעצמה, והחלטתי לתת לזה את הצאנס ולנסות, כי מה אני כבר יכול להפסיד?
לכולם יש כאב, לכל אחד יש סיפור חיים
הגעתי לשם ופתאום אנשים אמרו לי שהם אוהבים אותי. נתנו לי חיבוק. שם הבנתי, שלכולם יש כאב, לכל אחד יש סיפור חיים. קיבלו אותי איך שאני והקשיבו לי, כיבדו את הרגשות שלי לא זלזלו בי, הצליחו לתת לי הרגשה שיש מקום בטוח ושיש אפשרות לדבר, שיש מקום לעזרה הקשבה הבנה והכלה. למעשה, רטורנו הצילו לי את החיים- כי מאז הטיפול, חמש וחצי שנים אחרי, אני נקי מכל דבר שמשנה מצב רוח ותודעה. חזרתי לחיים. קיבלתי שלווה ואיכות חיים למדתי לדבר על קשיים, לשתף ולא לתת לאנשים לגור בתוך הראש שלי.
כיום אני מעביר סדנאות במיזם חדש של רטורנו -"קמפוס קשת יונתן", הנמצא ברמת הגולן. אותו הארגון שהציל את חיי. אני מעביר ימי עיון למניעה והעצמה לנערים, חיילים, מחנכים. אני מקשיב להם, יודע איך לעזור להם במידת הצורך ונותן להם את ההבנה שיש בהם כוחות עצומים.
"אני מקשיב להם ונותן להם את ההבנה שיש בהם כוחות עצומים". צילומים: ארגון רטורנו
ברטורנו, ובמרכז החדש בקשת, עוברים עשרות אלפי בני נוער מכל המגזרים, ואני תמיד חושב לעצמי- אם אני הייתי מקבל קצת
מהסדנאות האלה, החיים שלי בטוח היו נראים אחרת. לשמחתי אני זוכה להיות חלק מהמפעל הזה, ומסייע למנוע מצב שבו אנשים מגיעים למצבי שלי.
אני מקשיב ונחשף לבני נוער ולקושי שלהם, ויודע להגיד להם: תהיו אמיצים, תאמינו בעצמם ובחברה. זכרו שאין ילד רע, יש ילד שרע לו. בוא נהיה שותפים נעשה מאמץ וניקח אחריות, כי רק ביחד זה עובד.
- ארגון רטורנו הוא ארגון לגמילה ולהעצמה בראש הרב איתן אקשטיין, המסייע למאות צעירים ומבוגרים לצאת ממאגר ההתמכרויות. רטורנו –קמפוס קשת יונתן הוא מרכז להעצמה ולמניעה בגולן, המעביר סדנאות בנות מספר ימים לבני נוער ולמבוגרים.
- לפרטים נוספים: אתר רטורנו .
לפנייה לכתב/ת 
