"אודסה סטאר": גיבור רע מבית טוב

בספר שראה אור לאחרונה, "המתמטיקה של הטראומה", מציג מחברו יוחאי עתריה תמה מנומקת ומטרידה על הספרות המערבית, ועל כך שחלק ניכר מגיבוריה (בעיקר הגבריים) עברו ממצב של פוסט-טראומה למקום שהוא פוסט-אנושי, שאולי מסמל את שקיעת הספרות כפי שאנו מכירים אותה.

המייצג המובהק של ה"עידן הפוסט-אנושי" הוא מישל וולבק. דמויותיו המנוונות כבר לא מחפשות משמעות בעולם, אלא מתנהלות בו כמו מכונות מתוחכמות בין עיי חורבות של תרבות צריכה, תיירות מין ונסורת פילוסופית.

רוצים לקרוא סיפור מתוך "אודסה סטאר"? היכנסו לכאן!

למדף של וולבק, ללא ספק, אפשר להוסיף את הרמן קוך ההולנדי, מחבר "ארוחת הערב" ו" בית קיץ עם בריכה", שעתה ראה אור בעברית ספרו "אודסה סטאר" (כולם בהוצאת כתר ועברית). קוך הוא תופעה מרתקת, מעוררת מחשבה ומפחידה. ספריו הם טריפ רע בחורבות החברה האנושית המנוונת, חברה שהדרך היחידה לגאול אותה היא להחריב אותה לגמרי, או לתת לה למות מוות טבעי. חברה שאין לה מוסר, אין לה תוחלת, וכמעט אפשר לומר - אין לה הצדקה.

"אודסה סטאר". בורגנות שלעולם לא שמחה בחלקה

הפעם קוך מספר את סיפורו של פרד מורמן, איש שלא ברור מהי עבודתו, אבל חי עם אישה שהוא לא אוהב ושהיא גם לא אוהבת אותו. אבל מתברר שזה לא מפריע לשניהם. כמו כן לזוג יש בן שמגדיר לאביו מחדש את מושג הקוליות, ולכאורה, מורמן רוצה תקשורת טובה יותר עם בנו, אבל זה רק לכאורה. כי מורמן לא רוצה בעצם שום דבר. אין לו צרכים ותשוקות, ולא ברור מה מניע אותו.

גיבור הרומן מאוד היה רוצה שהשכנה מלמטה תסתלק וכך הוא יוכל להשתלט על דירת הגינה שלה, אבל הוא בעצם מעולם לא חלם את החלום הבורגני על בית וגינה כמו שצריך, ונדמה כי הוא רוצה לממש אותו, פשוט כי אין לו משהו אחר לרצות. בהמשך הוא פוגש את חברו מהתיכון, מקס, שהפך בינתיים למאפיונר מתנקש, ולאיש עסקים מפוקפק, ונגרר אחרי מעשיו ואחרי חברו רישארד בצורה מעוררת רחמים.

אך ההתחברות איתם מאפשרת למורמן לעשות דברים שלפני כן לא העז לעשות - לחצות צומת שתשנה את חייו ושאין ממנה דרך חזרה. אבל בעולם של מורמן המושגים הם אחרים לגמרי, ומכל דבר יש דרך חזרה. מה שחשבת שהוא בלתי מוסרי, אפילו לרגע, לא ממש רלוונטי. אתה יכול להחליט, למשל, לרצוח אנשים - וזה יהיה משמעותי עבורך בערך כמו לבחור מה למרוח על הבגט בארוחת הבוקר.

מורמן מתנהל בתוך הסביבה האנושית שלו כמו מיזטנרופ מוחלט: בז לשכנים, לקרובי המשפחה -  אבל לא שונא, כי שנאה היא רגש דומיננטי, ואין בו שום רגש דומיננטי. אפילו לא תשוקה מינית (היזהרו מתיאור סצנת הסקס התיאורטית של המורה לצרפתית, אחד הרגעים הקשים בספר), אפשר לומר כי אולי אין בו רגש בכלל. ואולי זה לא מפריע לו, כי ככה הוא בעצם תמיד היה.

המודרניזם סיפק לספרות לא מעט דמויות מפוקפקות, שלקחו החלטות הרות אסון, אבל היה להן מנגנון נפשי-אינטלקטי שעמד מאחורי ההחלטות שלהן, ובכך ערער את הקו הדומגטי בין "טוב" ל"רע". המנגנון הזה גרם לנו לפעמים, גם אם בושנו להודות בכך, להזדהות יותר עם הרע, עם העבריין, עם הפושע רב הקסם, מאשר עם הטוב. קוך כסופר, ואולי הוא מבצע זאת מבלי להתכוון לכך, מחזיר אותנו לאחור, ובורא דמות "רעה" מוחלטת, כמו בעולם שחור-לבן של קומיקס.

אבל לא מדובר ב"גיבור רע קלאסי", אלא ברע מסוג חדש. רע של המאה ה-21, הוא לא בהכרח פושע. ה"רע" הוא גיבור שאי אפשר לחבב לרגע. דמות שניתן להעריץ ואפילו לפחד ממנה, אך כמובן שאי אפשר להזדהות עמה או לחוש כלפיה דבר, אפילו לא רחמים. והיא עצמה, בעצם ההתנהלות שלה במרחב הטקסטואלי, רק מפיחה בך כקורא ייאוש, מועקה וחמיצות.

בעת הקריאה בספר עולה תחושה כי בכל זאת מדובר על תפיסת עולם רגשית ומוצדקת.

כשמורמן אומר: "אין עננים, ולמרות שאנחנו בעיר, רואים כה כוכבים. אני חושב על התקופה שהכוכבים עוד היו נושא לשיחה, הזמן שמילים כמו 'מרחקים אינסופיים', 'שנות אור' ו'חורים שחורים' היו שגורות בפינו בטבעיות, כמו 'משכנתא בריבית פריים צמודה', 'ליסינג' ו'בקרת שיוט'", לרגע נדמה כי יש פה דמות שמתרפקת - דמות שכואבת על אובדן התמימות, על כך שקשה בעולם של המבוגרים, ועל רצונה להיות שוב טינייג'רית כמו בנה - מה שיצדיק את הנטייה שלה לקנות מכונית קולית רק לספק איזו גחמה ריקה.

אבל זו רק אשליה. נדמה שמורמן אומר זאת פשוט כי אין לו משהו אחר לומר. הוא לא באמת מרגיש כך, הוא לא באמת רוצה לשבת עם נערה צעירה, כמו חברתו המתריסה של בנו, להביט בשמיים ולחשוב שמשהו עוד אפשרי בעולם הזה, ולחלום חלומות בורגניים.

בסופו של דבר, "אודסה סטאר" הרבה פחות מטלטל מ"ארוחת הערב", ובניגוד ל"בית קיץ עם בריכה", סובל מאי אילו בעיות אמינות קלות בעלילה, במיוחד לקראת סופו, באופן שבו הכל נתפר או נפרם. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שזה לא באמת חשוב כשמדובר בקריאה בספר. כי למי אכפת מאמינות, שבעצם כבר לא אכפת משום דבר?

"אודסה סטאר", מאת הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטיין. הוצאת כתר ועברית, 295 עמ'.