בדרך לשינוי מודל הכדורסל שהכרנו / טור
משמש צהובה שסביבה הרבה כוכבי לכת שבאים והולכים, אנחנו מתקרבים לשתי פלאנטות שלמות ומלאות וסביבן הרבה ירחים. ירושלים יותר מתאימה ליורוליג מאשר ליורוקאפ. מכבי? כמו עדר ללא רועה ברבע האחרון. עידו אשד על ה-63:93 המהדהד בארנה
ערב אדום בארנה
אתה לא יכול להיות מושפל אם אתה לא בוחר להיות מושפל. השפלה זה כשאתה מתפלש, כשאתה לא מתאמץ, כשאתה מובל כצאן לטבח. אבל מכבי שיחקה בכל המרץ, בכל הכלים, והפסידה בהפרש גדול. הכי גדול אי פעם. אבל אין אף אחד במכבי שעשה בכוונה, שלא התאמץ, שלא שם את כולו על המגרש. רק שהיריב היה טוב יותר. "תבוסה" בהחלט כן, כי תבוסה מתארת הפסד גדול. "השפלה" מתארת מצב רגשי שאתה יכול לבחור לא להיות בו. אם תרגיש ותפעל כמושפל, תהיה מושפל. אם תבחר להיות גאה ולומר שהיריב היה טוב יותר, שאתה מובס אבל מרים ראש, תלמד מזה ותתקן, אז רק הפסדת, ואולי אפילו הובסת, אבל ככה זה בספורט אמיתי. לכן מכריעים אליפויות בסדרות, ביוני, ולא במשחק בודד בנובמבר. והראיון עם גיא גודס מיד עם סיום המשחק הראה שמכבי לא בחרה להיות מושפלת, ואי אפשר להחליט בשבילה אחרת.
עבור השפלה צריך גם צד משפיל, אבל גם בירושלים לא התנהגו כך. אף אחד לא עשה משולשים ברחבה, אף אחד לא מסר מאחורי הגב, אף אחד
לא סימן כלום לספסל של מכבי, לא היה טראש טוק ואצבעות "בפרצוף שלך", והשחקנים לחצו ידיים בסיום והתחבקו. הספסל של ירושלים שהיה על המגרש בדקות האחרונות המשיך ללחוץ ולקלוע ושמר על ההפרש.
ירושלים כיבדה את היריב, שיחקה ישר, ישיר וחזק עד הסוף. זו לא השפלה, אלא גאווה, סיפוק, תקוה, מילים חיוביות ראויות שסיכמו את המשחק הנפלא של האדומים, וגם בראיונות של פרנקו, הלפרין ודונטה סמית' לא שמעת שמץ של יהירות. לא בגלל שהם מפחדים לעצבן את מכבי, אלא כי הם מתעסקים בעצמם, במצבם המורכב באירופה, ומבינים שזה רק משחק אחד בדרך ארוכה מאוד להגשים את החזון של המועדון.
אנחנו מתקרבים לשינוי דרמטי של מודל של הכדורסל שלנו: משמש צהובה שסביבה הרבה כוכבי לכת שבאים והולכים, לשתי פלאנטות שלמות ומלאות וסביבן הרבה ירחים. מתקרבים כי ירושלים עדיין בשלב ההוכחה. אבל היא נוסעת מהר בכיוון, ומתייצבת בהתאם לחזון ארוך
הטווח של אורי אלון, כשחלק מכריע מהשינוי החשוב הוא אולם כדורסל ביתי וגדול, שיכול לאכלס רבבה, ומאפשר גם לחובבי כדורסל שאינם בהכרח אוהדים של הקבוצות להתכנס בו ולהנות מהספורט שהם אוהבים, ומכדורסל משובח ואיכותי כפי שהיה אמש. ארנה כזו הופכת קבוצה או אגודה למועדון של ממש. וכדי שירושלים תקבל סופית תו תקן של מועדון על, היא חייבת להגיע ליורוליג. וזה יקרה, במוקדם או במאוחר. אחרי שניצחה פעמיים בחודשיים את אלופת היורוליג יש לה סיבות להרגיש שייכת. ונראה שהיא בכלל מתאימה יותר ליורוליג מאשר ליורוקאפ.
יש הרבה סיבות להפרש הגדול: ההכנה המשובחת של דני פרנקו לכל אלמנט במשחק של מכבי, הסגל המגוון יותר והיצירתי הרבה יותר של ירושלים, נפילת המתח של מכבי אחרי המשחק המושלם בברלין, הקו האחורי הרגיש והדליל שלה, והעובדה שפארגו הגיע עייף אחרי 37 דקות נגד אלבה. ירושלים הובילה לאורך כל המשחק, אבל הביסה ברבע האחרון, מיד אחרי שפארגו התחיל לשחק לבד ופירק את המשחק הקבוצתי של מכבי. לירושלים יש מנהיג דומיננטי על המגרש, מכבי נראתה כעדר ללא רועה ברבע האחרון. וגם שיפוט משובח שאיפשר לירושלים לשמר אגרסיבי אך נקי. אבל אם יש משהו אמיתי לקחת מהמשחק, זה את תהליכי השינוי וההתבגרות שעוברים על הכדורסל הישראלי, וגם על תרבות הספורט הכללית שלנו, והחזרת המילים "השפלה" ו"ביזיון" לבוידעם. אז כפי שבירך בזמנו זלמן שזר: "כבוד ויקר למנצחים, הידד למנוצחים".
לפנייה לכתב/ת 
