אסיר A7733 מאושוויץ כבר לא לבד
מנחם בודנר, מתאומי מנגלה, איבד את משפחתו ואומץ על ידי ניצולים באושוויץ. חוקרת עקשנית מנהלת איתו חיפוש חוצה יבשות בעקבות אחיו, ובזכות נבירתה בארכיונים ובדיקת DNA אותרו בנות הדוד שלו בקליפורניה. זהו סיפורם הנדיר
אח תאום עוד לא נמצא, אבל המסע של אסיר A7733 כבר הוליד משפחה. לפני כשנה וחצי פורסם ב-ynet סיפורו של מנחם בודנר, ניצול שואה מתאומי מנגלה, שבזכות חוקרת גנאולוגיה עקשנית גילה אחרי גיל 70 את שמו האמיתי, את מוצאו ואת העובדה שקרובי משפחה רחוקים שלו חיים בארץ. לאחרונה, בזכות בדיקת DNA ומחקר שורשים בארה"ב, הוא מצא גם בנות דודתו שעל קיומן לא ידע, וקיים איתן השבוע שיחת וידאו מקליפורניה. כמו כן, לראשונה בחייו הוא הבוגרים הוא קיבל לידיו תמונה הוריו שנמחקו מזיכרונו המצולק באושוויץ, ואותם לא ראה מאז גורשה המשפחה למחנות על ידי הגסטאפו. רק המסע למציאת אחיו התאום יינו, אסיר מספר A7734, עדיין נמשך.
עמוד הפייסבוק "מחפש את אחיו התאום יינו (יולי) A7734, ניצול אושוויץ", שעלה לרשת באפריל 2013, חשף את סיפורו האישי של בודנר, תושב מרכז הארץ, ששרד לבדו את השואה אף שהיה בן פחות מ-4 כשנלקח למחנה עם אחיו. בסוף המלחמה הוא אומץ באושוויץ על ידי זוג ניצולים שהעניקו לו את שם משפחתם, אבל כל חייו חש שאחיו התאום שרד אף הוא. אלא שבמשך 68 שנים לא ידע מה עלה בגורלו ובגורל יתר בני המשפחה.
עיינה קימרון, גנאולוגית חרוצה, גילתה אז את ההודעה שכתב בודנר בפורום שורשים משפחתיים ברשת, ולקחה על עצמה את האתגר. ברגישות ובמיומנות היא פתחה את סגור לבו, ובאמצעות המספר שעל ידו ונבירה בארכיונים השונים של הנאצים, מצאה את שמו האמיתי ואת מקום הולדתו.
אליאס גוטסמן, היה שמו של מנחם. יינו גוטסמן היה שמו של האח התאום שעקבותיו נעלמו באושוויץ. השניים נולדו באזור מונקץ', בקרפטים שבהונגריה. בזכות הפרטים היא איתרה קרובי משפחה בישראל ובעזרתם גילתה את שעלה בגורלה של האם, רוזי, ששרדה את צעדת המוות ממחנה העבודה פלוסנבורג ושבה לאחר המלחמה לעיירת מגוריה, שם נרצחה ב-46' על ידי פורעים אנטישמיים. אולם יותר מדי קצוות של הסיפור נותרו עדיין פרומים. לאט לאט, במאמץ חוצה יבשות, גם הקצוות הללו החלו להתחבר.
חברת אמריקנית הציעה לעזור
בעקבות הפרסום החל לזרום למייל של קימרון מידע רב, אולם דבר לא הוביל לפריצת דרך. לכן, כל זמן שאין קצה חוט ממשי, היא החליטה להתמקד באם רוז'י.
"קיבלתי טיפ שאחותה או דודתה של האם - זה לא היה ברור לחלוטין - היגרה כנראה לארה"ב בראשית המאה ה-20, הרבה לפני המלחמה", סיפרה קימרון ל-ynet. "היה לי רק שם פרטי - מרי. לא ידעתי מה שם משפחתה והיכן היא ממוקמת בעץ המשפחה. התחלתי לעשות חיפושים בשיטות שלי בכל מאגרי ההגירה האמריקניים ולא ממש מצאתי. החלטתי לקחת הימור מושכל: להניח שמאחר שמרי זה שם אנגלוסקסי שלא מקובל כל כך במזרח אירופה, היא כנראה נכנסה לארה"ב בשם פרטי אחר. שמתי אותה בצד, והחלטתי לתת לגורל לשחק את המשחק".
והגורל שיחק. במאי האחרון קיבלה קימרון התראה על דואר אלקטרוני חדש. כשפתחה, המתינה לה הצעה מעניינת מחברת "23andme" - בנק DNA שנחשב לאחד משלושת המובילים בעולם. "הם קראו את הפרסומים והציעו את עזרתם", היא אומרת. "הם ביקשו שמנחם יתרום דגימת DNA שלו, ואם המערכת תמצא התאמה כלשהי - על רקע הסיכוי הקלוש שהאח התאום נתן פעם דגימת DNA בארה"ב - זאת תהיה תרומתם הצנועה לפרויקט. מנחם מסר דגימה ושלחנו אותה. מאותו רגע, בכל פעם שהמערכת מוצאת התאמה כלשהי, אני מקבלת התרעה למייל. קיבלתי לא מעט מיילים על כל מיני דרגות קרבה רחוקות אבל אף אחת לא הייתה מעניינת מספיק, ומנחם ביקש שלא לעדכן אותו בקשרים רחוקים כדי לא להכביד עליו נפשית".
ב-17 באוקטובר הגיעה פריצת הדרך. "מצאנו לך קרוב חדש", הייתה כותרת ההודעה. "כל מייל כזה אני מחסירה פעימה", מסבירה קימרון. "נכנסתי לבדוק מהי ההתאמה החדשה. זה היה פרופיל אנונימי אבל המערכת סימנה אותו בתור בן דוד או בת דודה ראשונים, והחברה הודיעה לי ש'זו התאמה ודאית'. כחוקרת הטלתי בכך ספק. שלחתי הזמנה לפרופיל האנונימי לבירור קרבה, יחד עם פרולוג קצר של מנחם כניצול שואה שמחפש את קרוביו ולא ידע את זהותו במשך שנים רבות. אבל לא קיבלתי תשובה. כל שלוש שעות הלכתי למייל, ושום דבר".
מעט מאוד פרטים היו בעמוד הפרופיל האנונימי, אבל הם הספיקו לקימרון להתחיל להניע את המחקר. "עברתי שוב ושוב על הפרופיל, ראיתי שבהגדרות הכניסו שלוש מדינות: ארה"ב, סלובקיה ואוקראינה, ושני שמות משפחה - ברגר ובורשטיין - וכן שקבוצת ה-DNA שייכת לאימא. זו הייתה התאמה דרמטית. אחת ההשערות הייתה שהשם ברגר הוא שם נעוריה, והעובדה שכתבו סלובקיה ואוקראינה יחד עם ארה"ב, הספיקה לי כדי להסיק שייתכן שמצאתי קשר למרי".
החיפוש בשלב הזה התמקד בשני מאגרי מידע אמריקניים העוסקים בהגירה: ancestry ו-ellisisland. "חיפשתי אחרי אישה בשם ברגר שהתחתנה עם בורשטיין ומצאתי מסמכי נישואין במאגרים", היא משחזרת. "חתכתי את כל הברגריות שלא נולדו בהונגריה ונותרתי עם שני זוגות של ברגר ובורשטיין. ופתאום זה קפץ לי מהדף: מרי בורשטיין, לשעבר ברגר. הלב שלי החסיר פעימה ונכנסתי למסמך.
"התברר שמרי נולדה בהולנובו, כפר נידח בקרפטים - פעם בהונגריה והיום באוקראינה. זה הכפר שבו נולדה רוז'י, אמו של מנחם. ואביה של מרי היה בעל שם זהה לשם סבו של מנחם. לא נשאר לי מקום לספק - מרי היא אחותה של האם רוז'י. הגעתי למרי שחיפשתי".
עבור גנאולוגים מומחים, מאגרי מידע הם אוצר. רק צריך לדעת איך לנבור בהם כדי לחלץ את המידע המבוקש. אחרי שאיתרה את מרי, מצאה קימרון ברשת את מקום קבורתה ואפילו תמונה של הקבר עצמו, "ועליו השם היידישאי שלה ומרי בורשטיין באנגלית". בינגו.
פתאום לזיכרון יש פנים
שלוש בנות היו למרי, שלושתן עדיין חיות בארה"ב. הרשומות במאגרי המידע חשפו את זהותן, היכן נולדו, לאן עברו ומתי התאלמנה מרי. בשלב הזה קימרון עוד נזהרה שלא לספר למנחם על פריצת הדרך כי חששה לאכזב אותו אם יתברר שטעתה. "עצרתי לשתות מים ולהירגע, נשמתי עמוק והתלבטתי אם לספר למנחם, אבל החלטתי לחכות".
החשש הוסר רק כשהגיעה תשובה מהפרופיל האנונימי, ובמייל הזדהתה אחת מבנותיה של מרי מקליפורניה. "כל משפחתנו נספתה בשואה", כתבה הבת בהודעה. "לא כל המשפחה", השיבה קימרון. "יש לך קרוב בישראל".
קימרון עדכנה את מנחם וסיפרה לו על השתלשלות האירועים הדרמטית. מנחם היה נרגש. "זו התגלית הכי מרגשת שחוויתי", אמר. "ה-DNA לא השאיר מקום לספק".
בת הדודה סיפרה שלא שיערה שיש לה קרובי משפחה ששרדו את השואה. את דגימת ה-DNA, הסבירה, נתנה בעבר לצרכים רפואיים. על הדודה רוז'י, אמו של מנחם, סיפרה ששמעה רבות, שהייתה האחות האהובה של אמם מרי ושבתה - נכדתה של מרי - אפילו קרויה על שמה. מרי, התברר, היגרה לארה"ב ב-1920 והקשר בין האחיות נותק מיד עם פרוץ מלחמת העולם. לבנותיה היא סיפרה שידעה שמשהו רע קרה כשמכתבים ששלחה לרוז'י לא הגיעו ליעדם וחזרו לארה"ב.
מנחם לא זכר איך נראו הוריו. נותר לו רק חיזיון מעומעם של ילד בן שלוש ושלושה חודשים שנותר לבדו בעולם. רק מערבולת של דמויות וצבעים שהוצאו מהבית על ידי הגסטאפו. "יש לך תמונות של רוזי?", שאלה קימרון את בת הדודה, וזו השיבה בחיוב. עד מהרה היא שלחה במייל תמונה שבה נראים היטב רוזי ואיגנץ גוטסמן, הוריו של מנחם.
ההורים, שעד לפני שבועיים היו חסרי פנים בזיכרון המצולק של מנחם, לפתע מביטים למצלמה. בכל המסע הארוך הזה לאיתור הקרובים, הרגע המרגש ביותר היה כשמנחם קיבל לידו לראשונה את תמונת הוריו. מלבד שיערה הבלונדיני של אמו הוא לא זכר דבר. אושוויץ מחק את הכול.
מה עלה בגורלו של יינו?
ביום ראשון, בביתה של קימרון בהוד השרון, נערכה לראשונה מאז הגילוי שיחת וידיאו משותפת בין מנחם בודנר לקרובי משפחתו בארה"ב. מהצד האחד מנחם וקימרון בישראל, מן הצד השני שלוש בנותיה של מרי, ילדיהן ונכדיהן. זאת שיחה שארכה כשעתיים וחצי נרגשות במיוחד.
האחיות סיפרו למנחם כל מה שידעו על אמו. שהייתה תופרת ורוקמת מקצוענית, שידעו ששרדה את המלחמה אבל נרצחה לאחריה על ידי פורעים. "הם היו רגישים ופחדו להכאיב לו", מספרת קימרון. "על השואה הן לא שאלו דבר. הן רצו לדעת מה הוא עשה בארץ וביקשו שיספר על משפחתו".
בסיום השיחה קבעו להיפגש בארה"ב ולהכיר את כל בני המשפחה המורחבת. בסיום השיחה זרח בודנר מאושר. היה זה רגע נוסף ברכבת ההרים הרגשית שהוא חווה בשנה וחצי האחרונות, בזכותה של קימרון.
רק דבר אחד נשאר פתוח - מה עלה בגורלו של יינו, האח התאום. בני המשפחה בקליפורניה הציעו את עזרתם, והבטיחו לעשות כל מה שאפשר בארה"ב כדי לסייע לפתרון התעלומה. קימרון ובודנר אופטימיים במיוחד, והם מרגישים שעשו צעד נוסף קדימה להגיע אל האח. בינתיים אוחז מנחם בזיכרון היחיד ממנו: שוכב על המיטה, שקוע בשינה ועיניו עצומות. ישן במיטה שחלקו יחד, רגל לרגל, עד שדפקו אנשי הגסטאפו על דלתות הבית. זוהי התמונה היחידה שצרובה בזיכרונו מאחיו התאום.
לפנייה לכתב/ת 
