כנגד כל הסיכויים: רץ עם קוליטיס

זה לא היה מתוכנן. יותר נכון, גם זה לא היה מתוכנן, הוא ישן עכשיו. היצור אני קורא לו, בן זוגי האפלטוני ב 10 שנים האחרונות. אפלטוני למרות יחסי הזוגיות הכמעט בלתי אפשריים.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

יום יום,שעה שעה,דקה דקה. אולי זו היא בכלל ולא הוא. כל פרץ הכתיבה הזה לא היה מתוכנן, כך גם היצור. הוא הגיע דקה או אולי רבע שעה או חודש מקסימום לאחר שהפסקתי את הרגלי המגונה ביותר שעינינו עישון סיגריות. אני זוכר ששאלתי את עצמי שוב ושב האם זה גמולי על שבחרתי סוף סוף להפסיק לעשן.

עוד כתבות

לחיות עם קרוהן: איך הבנתי שאני חולה במחלה

המחלה שתקפה אותי

קוליטיס בלשון פורמלית. קוליטיס כיבית. מחלת מעי כרונית. אחותה התאומה של מחלת הקרוהן. להלן היצור. מחלה כרונית, על שום היותה חלק פעיל ונמרץ או קצת יותר מנומנם עד שהמוות יפריד בינינו. זוגיות מונוגמית ללא אופציות מילוט. היחידה בטבע למיטב ידיעתי.

מחלה אוטו אימונית, מערכת החיסון תוקפת איבר או איזור מסוים. אצלי זה שם. המעי הגס. חלקו התחתון. הנה לכם, למדנו מונח חדש. איש לא עלה על שורשי הבעיה במשפחת המחלות האוטו אימוניות.

מטפלים בסימפטומים, מנסים לפחות. וזה רע! כדורים מזנים שונים ובצבעים שונים, טיפול ביולוגי, כימי, סטרואידים, תופעות לוואי, התקפים נוראים של היצור. שלשולים, דימומים, מנות דם, עירויי ברזל והיכרות אינטימית עם צוות הרופאים המדהים יש לומר באיכילוב. כך במשך שנים. מיפוי חדרי השירותים לאורכה ולרוחבה של הארץ. הייתי כולה בשנות ה- 30... מאיפה הגיחה הזוגיות הזו.

שכבתי בכירורגית באיכילוב. במחלקה רופאת הגסטרו המדהימה שלי המלווה אותי שנים ועל כך אני אסיר תודה. ועוד אי אילו חלוקים ירוקים כחולים... המשחרים לטרף עם סכין בפיהם.

הציקלוספורין, תרופה למושתלים שימשה כקו אחרון לפני ניתוח. ידיים רועדות .. תופעת לוואי כך הסבירו, הוורידים נסתמו, תופעת לוואי כך הסבירו.. דיכאון.. תופעת לוואי כך הסבירו.. הרגשת נימול בידיים , ניחוש אחד. תופעת לוואי כך הסבירו.

קראתי לו "היצור"

אז נחזור רגע לאחור, אני שוכב שם במחלקה. לא עוצם עין, רץ לשירותים כל 10 דקות.. כפי הנראה ניתוח. כריתת מעי מלאה . לא נשמע משהו? צר לי לאכזב, זה באמת לא משהו... ואז החלטתי. שזה פשוט לא יקרה. נסתי מבית החולים. ממש כך. לא לפני שדאגתי לקשור את החלוק מאחור עם הסרט החביב הזה.

דיברתי איתו, עם היצור, כך קראתי לו/ לה מאז. הייתה פרסומת כזו.. בטח ראיתם.. אני מחליט עלי! רק אני! אומר הילד החמוד הזה. אז החלטתי! דיאטת רצח. קפה אסור, בשר אסור, קפה שחור אסור, פסטה אסור, חלב אסור, גלידות.. חליאלהאללה..., אסור, אלכוהול אסור. מים מותר...מעדן. ומותר קוואקר. יאמי. כוסמת. סופר יאמי. טחינה וחזה עוף עם רוטב כלום.

שלוש שנים עוברות להן. נראה כמו עשר. ואז היצור מתחיל לנמנם. כדי להרגיע אותו התחלתי לרוץ. למה לרוץ? באמת שאיני יודע. אף פעם לא רצתי לבד . תמיד איתו. בוקר טוב, ערכת שירותים יש. אפשר לצאת. בהתחלה עוצר כל 2 קמ, לאחר זמן מה כל 4 והשיא כל חמישה. לאילו שכבר אינם מרוכזים, אדגיש כי כל עצירה כזו אינה על מנת לצפות בנוף המרהיב כי אם לצרכי התרוקנות כפויה. קוליטיס. כך קוראים לזה.

אבל.. לאט לאט, וואו זה היה לאט. שנתיים שלוש, ארבע של שיפור איטי אבל קונסיסטנטי הגוף מתחזק, המוגלובין עולה, דופק יורד. קולונוסקופיות מראות כי הדלקת במגמת שיפור תמידית.. עוצר פחות ופחות. רץ לבד עדיין. חושש חשש נוראי לרוץ עם עוד חברה.

מחליט להתחיל לרוץ

רץ חצי מרתון. מצטרף לקבוצה המדהימה של הישוב. ורץ איתם. אני( טוב נו שנינו) רצים איתם. וכלום לא קורה... הכל בסדר. מוריד תרופות למינוני מינימום. היצור ישן היטב. מתחיל להתכונן למרתון. אני. שביליתי בשירותים בין 30 ל 40 פעם ביום. מרתון. כזה אמיתי. מסיים 42.2 קמ של שכרון חושים באמסטרדם. אני זוכר את הכירורגים על קו הסיום ושולח להם חיבוק מרחוק. רק מרחוק ..

לפני חודשיים, הוא שוב יצא מהארון. כך פתאום, ההמבורגר היה מעולה אך כנראה גם לקוליטיס. שיא האימונים למרתון פירנצה. ריצות 30 קמ פלוס.

כבר שכחתי מקיומו, חטא היוהרה אני מניח.. התפרץ ובגדול.

שלשולים והפסקות כפויות כל ריצה וריצה, מקסימום 5 ק"מ ללא הפרעה. תשישות מנטלית ופיזית שהחזירה אותי לימי החלוקים. והכי גרוע חוסר שליטה. מאיים להתפרץ בכל רגע ולעיתים גם מממש איומים. חייב לישון כל הזמן. נעלמתי לחבריי הרצים.

חזרתי לרוץ לבד. מטעי אבוקדו, שגרת אימונים מפרכת, המון מנוחה, קוואקר כוסמת וטחינה חוזרים לככב. לא פשוט בהתחשב בצורך העז והמיידי להשלים פחמימות והרעב התמידי לצורך הריצה. תרופות חוזרות ובגדול.. שיפור איטי. אני מכיר את זה כל כך טוב. חטפתי סטירה.

כל ריצה הופכת למבצע צבאי. חוקנים לפני, קימה בארבע בבוקר, התייעצות בלתי נגמרת עם ד"ר דותן המלאך המושיע שלי. כולם אומרים לי שאני משוגע. גם הוא אני עונה. It takes one to know one .

אני במטוס עכשיו, נוחתים בארץ עוד שעה. פתאום הרגשתי צורך לומר, בקול רם וצלול. לכל אותם חבריי. אילו שנמצאים בזוגיות מתמדת עם מיני יצורים נלווים, מגבלות לכאורה, תאמצו אותם/אותן לחיקכם.

תכירו בהם/ בהן כנראה שאנחנו חזקים לעין שיעור מכל אמירה כזו או אחרת של איש בחלוק כחול או ירוק. כולם יגידו לכם לא. יסבירו שוב ושוב גם למה לא. הם צודקים. ואתם תרוצו. אני מקווה שאיני נשמע מתנשא או יהיר. זו לא כוונתי. התלבטתי רבות טרם הכתיבה.

חשוב לי שאלו שחווים את שחוויתי ידעו כי גם אני הייתי שם. איש לא יבין את תעצומות הנפש והגוף. איש לא יבין את שעובר עליכם ביום יום. זה בסדר. העיקר שאתם תבינו. בכל זאת לכמה מחבריכם התמזל לחיות חיים בזוגיות מונוגמית

מרתון נוסף מאחורי, היה מדהים. היצור קצת הרים ראש בק"מ 30, כנראה רצה לראות את העיר קצת, נסלח לו, בכל זאת פירנצה..

ומה עכשיו? יש תכנון, אבל אני לא מגלה לו, מותר גם לי להפתיע לפעמים.