בסוף זה התפוצץ. כמו חציל קלוי על האש
סועדים שמוכנים להיפרד מממון רב רוצים שיירַצו אותם ולא אגו ענק אך שברירי שהוגה שפתיים מכבד אווז ופטל. הם רוצים את ההווה שלהם מושקע כמו בומב שוקולד ולא נוסטלגי כמו מלבי מחלב קוקוס וחציל קלוי עם טחינה. אריאנה מלמד נפרדת מהשף מושיק רוט, שקיפל את הזנב בין הרגליים ועזב השבוע את מסעדת "טוטו"
אולי זה ההיבריס, אולי חוסר ההבנה המוחלט ואולי, במחילה, חציל שרוף או צלעות טלה (של לגזיאל, ככתוב בתפריט) ב-245 שקלים למנה לא גדולה. לכו תדעו מה באמת הרס את מושיק רוט, שף מולקולרי מוערך בהולנד והישראלי היחיד שזכה בשני כוכבי מישלן בהיסטוריה הקצרה והסוערת של בני עמנו בקולינריה העולמית.
עוד מתכונים
בערוץ האוכל:
חור בקיר עם אחד, מישו: עלייתה ונפילתה של המסעדה הרומנית
כיבוש? רק בצנצנת! מדריך ירקות כבושים של ארז
שכחו אותי במרתף (וכמה טוב שכך): פסטיבל יינות מתיישנים
לכו תדעו מה הפך אותו לכוכב של "עלייתו ונפילתו": יוהרה בלתי מצויה? סכסוכי שותפים שהסתיימו בפיצוץ? סירוב מוחלט של האנשים שאשכרה מוציאים כסף מהכיס כדי לגדל מסעדה, להוציא עוד שקל כשהוא נוכח בה? עלבון ענק של איש שיודע להיעלב ולספוג, אבל עד גבול מסוים? לעולם לא נדע, והתעלומה - במידה שהיא קיימת - היא שיחת השבוע של הפודיז. אין כמו שערוריה טובה בענף כדי לפתוח את התיאבון. לדם, כמובן.
קיצור תולדות הסקנדל, למי ששהה על המאדים עם אספקה של ביסלי וחיכה לחללית האם: היה היתה מסעדה ששמה "טוטו". אחרי שנת בכורה מלאת תהפוכות, הגיע לשם ירון שלו שהיה לשף שלה, בוגר מסעדת "רפאל" ועוד כל מיני. שלו הצטיין בפענוח טעמם של אנשים שמוכנים להשאיר 600 שקל על השולחן, לפעמים לזוג, לפעמים ליחיד.
התמורה: מנה ראשונה במחיר ארוחה בשיפודיה, עיקרית שהיא פסטה - אמנם תוצרת בית, אבל פסטה - ואחרונה מושקעת עם תלוליות מרהיבות של מסקרפונה. היה טעים להפליא אבל גם כבד ומיושן משהו. כך או כך, לטורטליני לחי עגל, כמו גם לפסטה עטופה בכמהין ומיני פטריות יקרות אחרות שהוציא תחת ידיו, יצא שם למרחוק.
במהרה השולחנות מלאו הון-שלטון. בצהריים אי אפשר היה להכניס סיכה. אבל אז, מבלי שנדע מדוע, התחילו רינונים על קשיים במסעדה ועל כך שאוטוטו מגיע לכאן מאור גדול שיציל את המוניטין.
את המאור הזה פגשתי לראשונה על המסך אצלי בבית. האמת: ישר התעצבנתי עליו. ב"משחקי השף" הוא בלט בפרפקציוניזם בלתי מתפשר, כזה שמניה וביה מעורר במוח את המילה המכוערת הזאת, "פלצנות".
זה קרה כשמתמודדים הוטסו להולנד לבדוק את מקורות ההשראה שלו על גבעות החול הנושקות לים הצפוני, סחופות רוח ומכוערות להדהים. ומה לימד אותו החול? לעשות "סופה בוקה", מנה מטורפת לחלוטין של כבד אווז צרוב וטחון בבלנדר רצחני למחית אותה יש למרוח בשפכטל אל תוך פורמה בצורת שפתיים, אותן צריך למשוח במין אודם עשוי ממיצוי מולקולרי של פטל, וליד זה יש גם משהו שנראה כמו פנינים אבל הוא בעצם כדורונים כאלה, שמתקבלים ממגע של צינורות ארוכים וחנקן נוזלי בחומר גלם שלו ידע לצרוח, היה משמיע איייייי כזה, שהטלויזיה היתה מתבקעת. והעם ראה, אהב, העריץ וביקש עוד. כבד אווז בהשראת סלוודור דאלי. השף כאמן חזותי עילאי. הלקוח כטמבל מוחלט.
זה היה הדבר שהניב משא ומתן סודי בסופו הוכרז כי רוט יכהן כשף החדש של טוטו. שף חדש עם אגו ענק זקוק לתפריט חדש כדי להנכיח את מלכותו ולפיכך בהו ותיקיה של "טוטו", הם וכרטיסי האשראי הזהובים והשחורים שלהם, במה שהחל להתרקם לנוכח עיניהם הנדהמות: חציל. ועוד שרוף, על מצע של טחינה. משהו שנראה כמו נולד מפרי דמיונו היוצר של ארז קומרובסקי, בציר 1996 או משהו כזה. המנה שהתאזרחה בכל מסעדה תחת שמי התכלת בישראל, ממלונות אילת ועד לבורגר-ברים בנהריה. אופס.
לא היה בטוטו, בזמן אמת, מי שיישיר מבט לעיניו של מושיק רוט ויאמר לו: "תקשיב שף, זה לא יילך. הקליינטים של 'טוטו' מחפשים, איך לומר? לברוח. הם מחפשים את איטליה ודרום צרפת על הצלחת, עם המון שמנת ופירות ים. הם מחפשים את הכי לא ישראלי שאפשר באמצע תל אביב. תתאפק. חציל שרוף זה אולי אקזוטי בהולנד אבל פה זה...זה...מקומי כמו ביסלי. ויוקרתי לא פחות".
הלקוחות, אנשים מנומסים, לא אמרו כלום (השף יונתן רושפלד דווקא כן. באינסטגרם, שהפך כעת לפס נוסף במטבח של כל מסעדה שמתחזקת טבח שמכנה את עצמו שף) - אבל לא מיהרו לשוב. ודאי לא כשרוט הציע להם אנטרקוט מיושן ומשויש במחיר של 63 שקלים ל-100 גרם, מן התעריפים הגבוהים בארץ אם לא הכי גבוה.
עוד היו שם: קויאר אוסטרה ישראלי שתמחורו בעולם הגדול שערורייתי, אולי בצדק, אבל אצלנו לא משלמים על קוויאר, כי אין בו נוכחות של שף. אצלנו טסים לפריז לאכול קוויאר וכאן מחפשים איטליה. סועדים מוזרים אנחנו - ורוט לא הבין זאת.
עד כדי כך לא הבין, שהציע להם את המנה הקרויה בביתי "שתל סיליקון", ואפשר למצוא אותה במקרר של המתוקים בשיפודיות התקווה. שירות עצמי: לוקחים קופסה קטנה מפלסטיק, עליה כתוב "מלבי פרווה מחלב קוקוס בהשגחת בד"צ בית יוסף".
הופכים את תוכנה של הקופסונת על צלחת. תכולתה רוטטת קצת מתועפות ג'לטין, לבנבנה-חיוורת, כמעט שקופה, ובכלל - נראית כמו חומרי גלם של פלסטיקאי מוצלח - ועל כן כינויה. יוצקים עליה משהו ורוד-זוהר מבקבוק לחיץ ונהנים נורא מהתוצאה.
עוד בקינוחים: "קרם בוואריה", שזה אותו דבר רק עם סירופ חום שאמור לייצג שוקולד. פרווה, כמובן. את זה מושיק רוט רקח לסועדי טוטו ואת זה אי אפשר היה לסבול באקלים קולינרי מפונפן, מתחכם וידעני שהיה סימן ההיכר של המסעדה הזאת, לטוב ולרע, עד שרוט, אולי מתוך געגוע לישראל של פעם, אותה זנח לטובת זוהר כוכבי המישלן, רצה להאכיל אותנו בתועפות נוסטלגיה.
זה המשיך ב"חריף של חומוס" שעכשיו נח על הפיצה המעודנת, התפרע בתמחור סטייק סינטה, הגזים עד כלות בצלעות טלה ואיכזב נורא בסוג של סברינה באחרונות. יושבי טוטו לא בנויים לאוכל-רטרו במחירים של עתיד כלכלי של מחסור. הם רוצים את ההווה שלהם מושקע כמו בומב שוקולד. בסוף זה התפוצץ, כאותו חציל שרוף שהונח על האש יותר מדי זמן.
באמסטרדם, במסעדתו החדשה והלא-מולקולרית של רוט, יש ענף שקרוי אוכל רחוב, ובו מוכרים להולנדי הרעב פיתה ב-15 שקלים. רק הפיתה, כן? דברים שרואים משם, לא מוכנים לראות כאן. העולם אינו כפר גלובלי קולינרי עדיין וסועדים שמוכנים להיפרד מממון רב רוצים שיירַצו אותם ולא את האגו הענק, השברירי, הפרפקציוניסטי של הוגה השפתיים מכבד אווז.
ביי ביי מושיק רוט. הוא עוד ישוב? כנראה שכן. כל שף ראוי לפחות לקאמבק מתוקשר אחד. בינתיים, בטוטו, מלקקים פצעים עם מנות ישנות ואהובות של ירון שלו שישוב או לא למכורתו. יותר דרמה מזה לא תקבלו ב-2014. בתיאבון.
