צפו: אמה של נילי נאתכו פותחת את הלב
10 שנים חלפו מאז מותה של אחת הכדורסלניות המבטיחות של הענף בתאונת דרכים קטלנית והאם נזכרת בה יום-יום: "לראות את החיוך שלה שוב, גם אם רק בתמונה, זה עושה לי טוב. ההתמודדות שלי שונה. אנשים אומרים לי: איך את לא בוכה כל יום?' לי יש את הדרך שלי". צפו בכתבה המרגשת
הטרגדיה לא נשכחה. בדיוק היום (ד'), ה-5 בנובמבר 2014, כדורסל הנשים הישראלי מציין 10 שנים לתאונת הדרכים הקטלנית שהותירה את מרים נאתכו ללא הבנות נילי ודיאן ואת הענף ללא אחת מהשחקניות הכי מבטיחות בתולדותיו. עשור בו הייתה צריכה האם להתמודד עם טרגדיה נוספת - מותו של בעלה אברם - ולגדל בכוחות עצמה את הבת היחידה שנותרה בחיים - אן.
"אין אחד שלא שואל עד כמה קשה לי ואיך אני בכלל מצליחה להתמודד עם זה", מספרת מרים בראיון מיוחד ל-ynet ספורט לרגל יום השנה העשירי למותן של נילי ודיאן. "בשבילי, לראות את החיוך שלהן כל יום, גם אם בתמונות בלבד, זה עושה לי טוב".
"כל אחד מתמודד עם השכול בדרך אחרת", ממשיכה מרים. "ההתמודדות שלי שונה. אנשים אומרים לי: 'איך את לא בוכה כל יום?' לי יש את הדרך שלי. מה שבטוח, לא שוכחים לרגע מה קרה, אבל לומדים לחיות עם זה".
למרות שנהרגה בגיל כל כך צעיר (22), נאתכו הספיקה לזכות בשלושה גביעי מדינה (עם אליצור רמלה ומכבי רעננה), באליפות אחת (רמלה) ולעבור בכל נבחרות ישראל השונות. בעונת 2001/02 היא אף הוכתרה למלכת הסלים הישראלית בליגת העל עם 13.7 נקודות בממוצע למשחק.
וזה לא נגמר בזה. היא הייתה חביבת הקהל, אהובת האוהדים ברמלה, שם פתחה גם את השנה האחרונה בקריירה. שלושה דברים אפיינו אותה יותר מכל: הסרט
על הראש, הגרביים שהורמו עד לברך והקליעה האבסולוטית מבחוץ.
ב-2003 הופיעה עם נבחרת הנשים באליפות אירופה ביוון ולמרות גילה הצעיר, קיבעה את מעמדה כאחת השחקניות הישראליות הטובות שיש. לכן זה לא פלא שאת השנה וקצת האחרונות בחייה בילתה באליצור רמלה, המועדון החשוב אז בכדורסל הנשים הישראלי. בין לבין, היא הייתה גם מודל לחיקוי. בחורה יפהפייה, שעשתה את כל הדרך מכפר קמא הקטנה ועד לפסגת הכדורסל הישראלי.
"נילי בשבילי זה קודם כל החיוך. אחר כך זה האווירה של המשחקים, האימונים. ללכת איתה לשם עבורי זה היה כמו לצאת לאיזה טיול. ככה הייתי רואה את זה. הייתי מלווה אותה לכל אימון, יושבת בצד וצופה. שלוש שעות איתה בדרכים ולי זה היה מרגיש כמו 10 דקות. הייתי נהנית לראות אותה
משחקת ולא אשקר, לי היום זה מאוד חסר".
המחשבה על המוות של נילי ודיאן עדיין מלווה אותך בחיי היום-יום?
"זו שאלה שכולם שואלים אותי. זה דבר שלא עוזב אותך. אמרתי לחברים טובים לפני כמה שבועות: 'המוות שלהן מלווה אותך בכל דקה, בכל שנייה. כל דבר שאני עושה ביום-יום, חברים שאני רואה, אפילו אוכל שאני מכינה ויודעת שנילי, למשל, הייתה אוהבת. כל דבר שאני נזכרת בו בסיטואציה מסוימת, מזכיר לי את הבנות שאינן. אתה יודע מה, אני חושבת שאין דבר שלא מזכיר לי אותן, פשוט לא יאמן. לאנשים זה אמנם זה נשמע הרבה, 10 שנים כבר עברו, אבל בשבילי הכל כאילו קרה אתמול".
לא סתם אנחנו מספרים על הכוח של מרים. ממשפחה בת חמש נפשות, נותרו כיום רק האם והבת הקטנה, אן בת ה-15. "הטרגדיה של אברם גם כן מאוד קשה, אבל את הכוחות שלי אני צוברת מאן הקטנה", מסכמת מרים. "היא איבדה שתי אחיות, כעבור ארבע שנים את אביה. אם יש בשביל מי להמשיך לחיות, זה רק בשבילה".
לפנייה לכתב/ת 
