שכחתם את ערד

עוד בערוץ הדעות של ynet

הקיפאון המדיני מסוכן לנחל עוז / אריאל דלומי

מחאת תושבי ערד. האם מישהו מאזין לה?(צילום: הרצל יוסף)

מתמיהות לפיכך, השתיקה וההסכמה בהן התקבלו היוזמות שלהלן במקום התנגדות ומאבק נוכח החורבן שימיטו על ערד. משרד השיכון יזם הקמת עיר חרדית, כסיף, בצומת תל ערד. בניגוד להחלטות של שילוב החרדים בתעסוקה, ייווצר גטו לא יצרני ויעמיק את עוניו של הנגב המזרחי, העני כבר כיום. החטיבה להתיישבות יוזמת הקמת פרברים "עוקפי ערד" שעלותם נמדדת במיליארדים ובלבד שהאוכלוסייה ה"ייחודית" תשב בדד ולא תיאלץ לדור בכפיפה אחת עם המוני ערד. לו סכום זה היה מושקע בערד, היה ניתן להעלותה על דרך המלך.

לכך נוסף תהליך התחרדות נמרץ שעוברת העיר עקב היחלשותה וירידת ערך הדירות, במקביל למחסור בדיור לחרדים. תהליך זה מחליש את העיר. לכל זה מתלווה באופק האיום המתמיד של חברת רותם אמפרט לכרות פוספט בשולי העיר ולהוסיף לה ענני אבק מהפיצוצים שיתבצעו במכרה. העיר סובלת מחוסר תעסוקה ההולך ומחריף. מפעל אחר מפעל נוטשים אותה ועמם העובדים שאיבדו את מקום עבודתם. הפריפריאליות שנגזרה על העיר התחזקה עם התדרדרותו של כביש 31 המוביל אליה עד שהפך לאדום מדם. אף אחד לא קם לשדרגו וגם כיום השדרוג זוחל ומסכן את הנוסעים בו.

הכול היה שם, הלך והצטבר, הלך ונערם לאיטו תוך שימוש ציני בכסות כוזבת של "המעשה הציוני" לגבי כל אחת מהיוזמות שלעיל. ערד נשכחה כמעשה ציוני עד למצב העכשווי הקרוב לפשיטת רגל. פניות לממשלה ולמוסדות השלטון השונים נתקלו בתקרות ובקירות זכוכית מייאשים. התחושה שלא סופרים את ערד במדינת ישראל, אלא אף מנסים לחסלה, העלתה בקרב התושבים ניחושי קונספירציה, קומבינה ושקשוקה. הפער שהולך ונפער בין דימונה וירוחם המתפתחות לבין ערד השוקעת בנידחותה עוד הוסיף תמיהה על תמיהה.

חיזוק לתחושה זו עלה מהשתיקה הממושכת של השרים מול הזעקה המרה שעלתה מהעיר עם הישמע דבר סגירת המפעל. "חצר אחורית" אמרו לנו חברים, "למה שיעשו משהו? למי עוזרים היום במדינה? זה לא רק אצלכם". ואכן, החצר האחורית של מדינת ישראל הולכת ומתרחבת באופן מדאיג. צפינו לא מכבר בתוכנית על כביש 90 והרגשנו הזדהות. ראינו את התהליכים שעוברות קריית שמונה וחצור ונאלמנו מול העוול וההזנחה. נחמץ לבנו עם תושבי עוטף עזה שקיבלו מעט מאוד כסף במהלך מבצע צוק איתן ואילו להתנחלויות הועברו ללא בושה עשרות מיליונים בעיצומם של ימי הקרבות. בשכונת שפירא ושכונת התקווה חווינו שיסוי של שתי אוכלוסיות מוחלשות כדי להסתיר באמצעות ליבוי השנאה את חדלונה של הממשלה.

האם אנו בערד אמורים להשלים עם אחוות הנידחים הזו? יש לערד נכסים נפלאים: הון אנושי וחברתי, שטחים נרחבים, נופי מדבר קסומים ועיר יפה ונעימה - אם מסירים את מעט האבק וההזנחה המכסים אותה כיום. יש לנו, התושבים, חזון חברתי כלכלי. האם ישמעו לנו ויסייעו, או לפחות לא יפריעו?

ד"ר בתיה רודד, תושבת ערד, גיאוגרפית החוקרת את הנגב וערד ופעילה חברתית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il