יהודית רביץ בהופעה: בחזרה לנעורים

לפני כשש שנים ציינה יהודית רביץ 20 שנה לאלבום "באה מאהבה". בראיונות שליוו אז את סיבוב ההופעות החגיגי, אמרה רביץ שהיא יודעת שהקהל לא בא כדי לראות אותה, אלא "בא לפגוש את עצמו לפני 20 שנה". להיזכר במה שהשירים עשו לו כשהיה צעיר יותר, בפס הקול שליווה את חייו כשהיו זמנים.

היא אמרה זאת כמו שהיא - בצניעותה ובהילוכה החצי נבוך, כמי שמבקשת להסיר קונפטי שבטעות דבק בה - ולהרחיק תלתליה מאבק כוכבים שאין לו דבר עם המוזיקה שלה. להישאר בשירות הצלילים וההגשה - בסניקרס, ג'ינס וטישירט. אבל הפעם, לא היתה לה ברירה אלא לעמוד במרכז הבמה.

יהודית רביץ. ממש כמו פעם(צילום: ירון ברנר)

ב"ריח דבק ואורן", המופע שפתח את פסטיבל הפסנתר אמש (ד') במוזיאון תל אביב, יהודית רביץ חזרה לאלבומיה הראשונים ונפגשה עם מי שהיא היתה. הילדה הכי צעירה על הבמה, ואיתה המוזיקאים הגדולים שליוו אותה בדרכה: אבנר קנר, אלון הלל, ז'אן פול זימבריס, מיקי שביב ושמוליק בודגוב. כולם במשקפי ראייה, כעקבות שהזמן הותיר על פניהם. "גם לי יש משקפיים בכיס", הודתה רביץ, ובכל זאת מתחילת המופע ועד סופו היא תהיה בעיני הקהל נערה צעירה.

יחד עם אסף אמדורסקי שהפיק את המופע מוזיקלית ("הוא שמע אותנו בווקמן כשהיה ילד"), מטרתה היתה לחזור אל השירים הישנים בעיבודים המקוריים - בלי אינטרפרטציה מחודשת או עדכון. לשמר את הצלילים והאווירה המדויקת שהיו שם פעם, באולפני טריטון המיתולוגיים מהם בקעו הלהיטים של השבעים והשמונים בישראל. ולרוב זה הצליח לה.

בחזרה לימים מוזיקלים נושנים

מהמנעד הקולי המגוון שלה, שנשמר למרות השנים שחלפו ולמרות רגעים מאתגרים, דרך החליל של שם טוב לוי שהצטרף אליהם לזכר ימי "ששת", ויצר צליל ישראלי ייחודי יותר מהגבינה עם הבית - ועד לשטיחים הכאילו ישנים שהונחו על הבמה, עוזרים לדמיין את החבורה מתכנסת באולפן ההוא - ומתחברת למגברים.

לוי ניגן עם רביץ שלושה משירי האלבום הבודד של "ששת": הם פתחו ב"בלילות הסתיו" המשיכו ל"סמבה ברגל שמאל" המצוין, וסיימו עם "ענבלים" (בדרך הגדולה) שהלחין לוי למילים של נתן אלתרמן, שספק אם מישהו ביצע אותו אי פעם בהופעה מאז התפזרה הלהקה. אמדורסקי, שנשאר על הבמה לאחר שביצע את "בבוקר", הצטרף אליהם לביצוע נפלא של "לקחת את ידי בידך", שהלחין מתי כספי.

לקחת את היד ואת הגיטרה

"זה מהר מדי, לא?" אמרה רביץ, אבל נסחפה עם הקהל לקצב הטבעי של ההתרחשות. בכל זאת, היא לא יכולה להפסיק להיות מלחינה, מפיקה ומעבדת מוזיקלית - נאמנה למטרה לשמה התכנסנו: לדייק במה שהוקלט פעם. לא מהר מדי, לא לאט, עם ה-ר' המתגלגלת התקנית, מתקנת חצי סולם, מילים שברחו, גיטרה אקוסטית שהוחלפה בחשמלית - ולא מוותרת לעצמה אף לא לרגע, גם אם הקהל כבר היה שלה בחיוך הראשון.

ובהחלט, היו שם הלהיטים שהזכירו לקהל את כברת הדרך שעבר עם רביץ: "שיר ללא שם" של שלום חנוך, "פני מלאך" של ג'ורג'י בן וטוקיניו, "ארבע לפנות בוקר" ו"הכל בסדר" שהלחינה למילים של יעקב גלעד, והניעו את כולם באנרגיה מדבקת.

לפרוט על נימי הנעורים. יהודית רביץ

שלושה גיטריסטים, שני מתופפים, חליל וקלידים הגישו - גם אם לא לגמרי במדויק - את מי שאנחנו וגם הם, היו פעם. זימבריס והלל דילגו והחליפו תפקידים בין התופים לפריקשן,

מפזרים חום וחיוכים של חברים ותיקים. שביב על הבס, בודגוב על הגיטרה, קנר על קלידים ולעתים פסנתר, ורביץ - "מיס קוּל" שבכל זאת ניכרו בה סימני התרגשות, שרה, רקדה, ופרטה על נימי הנעורים של כולם.

הרבה פסנתר לא היה שם, וזה אולי החלק המפוספס - לא של המופע, אלא של הפסטיבל עצמו, שנדמה שהולך ומתרחק מהאתגר שהציב לו בתחילת דרכו. בטח במופע הפתיחה שלו. אבל לקהל לא היה אכפת. בהדרן הראשון הוא קיבל את רביץ נפלאה על הפסנתר עם "כמו אל מים", שהולחן עליו במקור - ולאחר שהתעקש בתשואות רמות על הדרן שני, היא חזרה אל הגיטרה וביצעה את "סליחות", הנושא את שם המופע "ריח דבק ואורן".

ראוי היה לסיים בו, ולו בגלל הנעורים המפעפעים בשיר הזה, רומזים על ראשוניות, בתוליות סוערת המתפתחת לבשלות מפויסת. הקהל ראה את רביץ, שלא נוטה להתרפק על הנוסטלגיה, נזכרת בעצמה - ולאורך כל המופע נהנית ממה שהתחילה אז, וממה שהפכה להיות היום - עדיין בסניקרס, ג'ינס וטישירט ובלי אף קונפטי בתלתלים.