באיזה גיל אפשר להתחיל? מדריך לקשרי חברות אצל ילדים
אחד הדברים החשובים ביותר להורים בישראל הוא שלילדים יהיו חברים, ואכן כבר בגיל צעיר אנו משתדלים לספק להם כמה שיותר הזדמנויות ליצור קשרים עם ילדים אחרי הגן ובית הספר. איך בוחרים איזה חבר להזמין ומה עושים כשהם רבים? שאלנו את המומחים
כהורים, אנחנו רוצים שילדינו יהיו בריאים, מאושרים, מוצלחים וגם מקובלים חברתית. ככל שהילד צעיר יותר, הקשרים החברתיים שלו תלויים בהוריו ובנכונות שלהם להשקיע בזמן בילוי עם חברים. אז באיזה גיל כדאי להתחיל להיפגש עם חברים אחר הצהריים? כיצד בוחרים איזה חבר להזמין? איך מתמודדים עם ויכוחים בין הילדים? ומה, בעצם, עושים עם ההורה המלווה של האורח? נעזרנו במומחיות כדי ליצור את המדריך המלא לקשרי חברות בגיל הרך.
נתחיל בשאלה מהי חשיבות המפגשים החברתיים. "האגוצנטריות מאפיינת את הגיל הרך, ותפקידנו כהורים ללמד אותם שיש אחרים עם רצונות, רגשות וצרכים שונים משלהם, מסבירה מיכל שביב, מנחת קבוצות הורים בכירה במרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים. "דרך המפגשים החברתיים הפעוט רוכש מיומנויות חברתיות, מפתח אמפטיה ויוצר תקשורת עם הסביבה".
באיזה גיל אפשר להתחיל?
כולנו יודעים שתינוקות ופעוטות צעירים משחקים אחד ליד השני ולא אחד עם השני. השאלה החשובה היא איך אנחנו יכולים
לזהות את הצורך של הפעוט במפגש עם חברים. הדעות בנושא זה חלוקות.
"מגיל אפס יש לתינוק יכולת לאינטראקציות חברתיות, הם חווים את הזולת, רואים ומקשיבים", מסבירה שביב. "אמנם בתחילת חייהם, הפעוטות משחקים אחד ליד השני ולא אחד עם השני, אבל גם לזה יש חשיבות. כהורים, חשוב שנספק להם הזדמנויות למפגש חברתי בג'ימבורי, בגן השעשועים או במפגשים משפחתיים. ברגע שהילד בגן, אפשר ליצור הזדמנויות למפגש אחר הצהריים. בהתחלה אפשר לקבוע יחד בגינה, ובהמשך להזמין אלינו הביתה. העיתוי של האירוח בבית תלוי בתרבות הנהוגה בגן".
לעומת זאת, שירלי רם עמית, מדריכת הורים במכון אדלר, מאמינה שאין צורך למהר ולקבוע לילדים מפגשים עם חברים בשעות הפנאי. "בגן יש לילדים מספיק אינטראקציה עם חברים", היא אומרת. "לדעתי לא צריך ליזום מפגש עם חברים עד שהילדים מבקשים בעצמם. זה בדרך כלל קורה בסביבות גיל שלוש-ארבע ולפעמים גם חמש. הרבה פעמים הצורך החברתי של ההורים גדול יותר מזה של הילדים כי יותר נחמד להם לבלות את אחר הצהרים עם הורה נוסף. הילד בסך הכל עובד קשה משמונה עד ארבע בגן בחברת ילדים אחרים, וזה בסדר אם הוא רוצה אחרי הגן להיות בשקט בבית. ההורים צריכים לזהות את הרצונות והצרכים של הילדים ולהגיב אליהם".
דאבל דייט: כשגם ההורה הופך לאורח
כאשר הילדים עדיין צעירים, מקובל שההורה נשאר עם הילד בזמן שהוא מתארח אצל חבר. תפקיד ההורה לנסוך בטחון בילד, לעזור לו ברגעי קושי (למשל ללכת לשירותים, לפשר בריב, להרגיע במידת הצורך וכו'). עקב כך נוצר מצב שלא רק שהילד מתארח, אלא גם ההורה...
"הורה שמגיע עם הילד, צריך לקחת בחשבון שיתכן שבהתחלה ייקח לילד זמן להרגיש בנוח", מתארת שביב סיטואציה המוכרת לרבים מאתנו. "צריך לעודד אותו, אבל לא ללחוץ ולשדר לו אכזבה, כי זה רק יסגור אותו יותר. אם יש צורך, אפשר בתור התחלה שההורה יהיה פעיל במשחק משותף כדי לשבור את הקרח. צריך לזכור שגם אנחנו כמבוגרים לא תמיד מרגישים בנוח במקום חדש".
ובאמת, גם הנוחות של ההורה עומדת כאן למבחן בשל העובדה שגם אנחנו אורחים - כמעט כפויים - יחד עם הילד הקטן שלנו. בדרך כלל זה מתחיל בשתי אמהות שיש ביניהן כימיה ומחליטות להפגש אחר הצהרים עם הילדים. כשגם בין הילדים יש כימיה, זה נהדר אבל מה קורה כשההעדפות של ההורה לא תואמות לאלו של הילד?
"צריך לזכור שבשעות אחר הצהרים אנחנו נמצאים בשביל הילד וההעדפה שלו צריכה להיות זו שקובעת", מבהירה רם עמית. "כמו שאני בוחרת את החברים שלי, כך הילד בוחר את החברים שלו. יש לאפשר לו לנהל את הקשרים החברתיים שלו על פי גילו ויכולתו. אם יש בעיה של ממש להורה עם ההורה של החבר אז אין צורך לסבול. באותה מידה, לא לנסות לשכנע אותו ללכת לחבר רק בגלל שאני רוצה, במידה וניסינו כבר להפגש ולילדים לא היה כיף ביחד".
לא לכל ההורים קל לשחרר את הילד מפיקוחם, אבל כדאי לזכור שהשלב בו ההורה נמצא עם הילד, הוא רק שלב בדרך. "אנחנו נמצאים איתם אצל החבר במטרה לתת להם הרגשה של בטחון, אבל השאיפה היא שיגיעו לעצמאות", מדגישה שביב. "בגיל ארבע או חמש הילד כבר יכול להשאר ולשחק עם החבר ולהתמודד בעצמו. עלינו לתת לו תחושה שהוא מסוגל. ברור שזה תלוי אצל איזה חבר. רצוי שהילד יכיר קודם את הבית ואת ההורים ולא להשאיר אותו לבדו בפעם הראשונה שהוא מגיע לחבר מסוים".
אורחים לרגע או "מתנחלים"?
אחת הבעיות השכיחות בביקורי חברים היא שאלת הזמן. לא קל לעניין ולהעסיק ילדים צעירים לאורך זמן, אבל גם לא תמיד נעים להיות הצד שמסיים את המפגש. איך יודעים מתי הגיע זמן להפרד?
"מפגש לא חייב להמשך מארבע עד שבע", מבהירה רם עמית. "תנו לילדים להוביל את מהלך המשחק. כשהילד מתחיל ליילל או לקטר, זה הזמן להיפרד. לפעמים הורים חושבים שזה לא בסדר אם הילד פתאום רוצה להיות לבד, וצריך להבין שגם זה בסדר גמור. מצד שני, אם הילד חברותי מאוד וכיף להם לשחק ביחד, אין סיבה להפרד מוקדם".
"הכל שאלה של מידתיות", מסכימה שביב. "שעה וחצי זה בהחלט זמן סביר לאירוח. החוכמה היא להיפרד ולהשאיר טעם של עוד, כדי שהילדים ירצו להפגש שוב. כשאנחנו מתארחים בבית אחר, יותר קל לקום וללכת כשנראה לנו שהילדים כבר מתחילים להשתעמם".
-מה עושים כשאנחנו מארחים? איך אפשר לרמוז לאורחים שהגיע הזמן ללכת?
"כדאי מראש לתאם ציפיות עם ההורים של האורח ולקבוע עד איזו שעה ישארו", ממליצה שביב. "גם רצוי להכין את הילדים רבע שעה לפני שהולכים, כדי שתהיה להם פרידה קלה ונעימה".
פותחים שולחן
התרבות שלנו יוצרת הקשר בלתי נפרד בין אירוח וכיבוד. גם כשאנחנו מארחים מבוגרים, אנו תמיד דואגים לכיבוד בהתאם לסוג האירוח. בדומה, גם הילדים שלנו מצפים להתכבד בזמן שהם מארחים או מתארחים. סוגיית סוג הכיבוד תלויה בבית המארח.
"התפקיד של ההורים הוא לייצר חוויה של כיף אצל האורח והמתארח, וכיבוד זה חלק מהעניין", מבהירה שביב. "זה לא משנה אם מדובר בנשנושים בריאים או בחטיף, אלא שזה יהיה משהו כיפי שיוכלו לחלוק. המטרה היא לא האוכל אלא ההנאה".
גם אם בבית ההורים מתנגדים לממתקים, אין צורך לאסור על הילד לאכול ממתקים אצל חברים. "הורים טועים לחשוב שאם הילד אכל משהו אצל החבר, הוא ירצה את זה גם בבית", קובעת שביב. "הילדים מסתגלים מהר לכללים ומבינים שבמקומות שונים נהוג לאכול דברים שונים. גם אם ילד שמתארח מבקש מיץ, וזה לא נהוג אצלנו, אין שום בעיה להגיד לו שאצלנו שותים רק מים. זה בסדר להציב גבולות".
"זה שלי!"
אחד האפיונים של הגיל הרך היא רכושנות שמתוכה נובעת הקריאה "זה שלי!" והקושי לחלוק. שביב מציעה לערוך עם הילד המארח שיחה מטרימה ולהציע לו לבחור כמה משחקים שאותם יניח בארון. בצעצועים הללו האורח לא יוכל לשחק, אבל בכל שאר המשחקים - כן.
"לא צריך להלחץ ולהיבהל כשילדים רבים על צעצוע, אלא לראות בכך הזדמנות לרכישת מיומנויות ולפתרון קונפליקט", היא מרגיעה. "המטרה היא שילמדו בעצמם להסתדר, ואנחנו נעזור. בשלב ראשון נגיד להם שאנחנו סומכים עליהם, ונשלח אותם לנסות לפתור לבד. אפשר להיות אמפטיים ולהציע אפשרויות: לחלוק במשחק, לשחק בתורות, לבחור ביחד צעצוע אחר, אבל הבחירה היא שלהם ובחוויה שלהם הם פתרו בעצמם. אם הם לא מגיעים להסכמה אפשר לקחת את הצעצוע וכך שניהם הפסידו".
כשהויכוח חוזר על עצמו והאורח מתקשה עלינו לראות זאת כאיתות לכך שנמאס לו או שעדיין הוא אינו בשל לארח. "אני לא חושבת שיש טעם להכריע בויכוח בין הילדים אם לתת את המשחק או לוותר", טוענת רם עמית. "זה לא מצדיק את מפח הנפש. במקרה כזה אולי עדיף לשחק יחד באיזור נייטרלי, למשל בגינה. לא כדאי להעמיס על הילד מחוייבות חברתית".
בעיה נוספת עולה כשהילד המתארח משתולל או אינו נוהג לפי כללי הבית המארח: קופץ על הספות, נכנס לחדרים אחרים וכו'. רם עמית מבהירה כי במקרה כזה, הציפייה היא כי אימו של הילד תעיר לו. במידה והיא לא עושה זאת, אפשר להגיד לה בצורה רגישה שאצלנו הדברים לא מקובלים.
שביב מדגישה כי גם אימו של האורח חשה אי נעימות כאשר הילד שלה משתולל. במקרה כזה היא ממליצה להגיד לו שאם יעשה זאת שוב יחזרו מיידית הביתה. במידה והוא שב ומשתולל להפסיק מיידית את הביקור. "זה טיפול בהלם והוא יעיל מאוד", היא אומרת. "בפעם הבאה הוא יזכור זאת, ויתנהג אחרת".
שוב אותו חבר?
בתפיסה של רובנו, ילד מאושר הוא ילד שיש לו הרבה חברים. אך מה קורה אם הילד הפרטי שלנו מתעקש להיפגש שוב ושוב עם חבר אחד בלבד?
"זה לא אומר כלום", טוענת בפסקנות רם עמית. "זה אומר שזה הקצב שלו ומה שמתאים לו כרגע. גם אם יהיה חבר נפש אחד יכול להיות שיהיה לו טוב יותר. הציפייה שיהיה להיט חברתי היא של ההורה, אבל חשוב לזכור שלכל ילד יש מזג וצרכים שהם נפרדים משלנו, ואסור לכפות עליו משהו שלא מתאים לו. אנחנו מעמיסים על הילד ציפיות, ואם בגיל שלוש הוא לא מנהיג חברתי זה יוצר אצלנו אכזבה. חשוב להגיד להורים לא לדאוג, הכל יכול להשתנות ובכל מקרה לתת לגיטימציה לילד להיות מה שהוא".
