איראן זה לא כאן, וכאן זה לא איראן
ניתוח מילה נעשה בבי"ח ורק על ידי רופא, אישה לא משנה את שם משפחתה לאחר נישואיה ובאוניברסיטאות יש יותר סטודנטיות מסטודנטים. בפעם הבאה שרוצים בישראל למחות על כפייה דתית ועל זכויות הנשים הנרמסות - שייקחו את סעודיה כדוגמה. ובכלל, ישראל במקרים מסוימים הרבה יותר דתית מאיראן
בשבוע שעבר הוצאה להורג באיראן מעצבת הפנים ריחאנה ג'בארי. זמן מה לפני כן הופצה תמונתה ברשתות החברתיות עם הכיתוב - "קורבן אונס נידונה למוות, והיא יכולה לקבל חנינה רק אם תחזור בה מההאשמות".
עוד חדשות בעולם :
נחשף מתקן סודי שמקדם את צ' קוריאה לגרעין
היום שאחרי הבחירות לקונגרס: לאובמה יהיה זמן לישראל ואיראן
זוהי דרך מוטית, שלא לומר שקרית, להציג את הדברים. הסיפור המלא הוא שג'בארי הגיעה לראות קליניקה של לקוח פוטנציאלי (לכאורה), "הרגישה שהוא עומד לאנוס אותה", והרגה אותו מתוך הגנה עצמית. היא לא הצליחה לשכנע את השופטים, היא שינתה גרסאות ועדותה הייתה מלאה סתירות. היו גם הוכחות נסיבתיות ואחרות שהראו שזה היה רצח מתוכנן, ולכן היא נידונה למוות. בנו של הנרצח הסכים לחון אותה בתנאי שתחזור בה מהאשמת אביו בניסיון אונס.
האמת היא שבאיראן אנסים מוצאים להורג. בניגוד לרוצחים, שיכולים לקבל חנינה ממשפחת הנרצח, לאנסים אין אפשרות כזו. באיחוד האמירויות לעומת זאת, אישה שנאנסה נידונה למאסר בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. אבל זה פחות מעניין, כי איחוד האמירויות לא עומד עלינו לכלותנו, לפחות לא ישירות כמו איראן.
איראן הפכה בשנים האחרונות לשם נרדף לדתיות חשוכה, להדרת נשים ולמיזוגניה:
כניסה נפרדת לנשים ולגברים בכותל? איראן זה כאן.
שלמה בונה סוכה? איראן זה כאן.
אין נשים על הבמה באירועים ממלכתיים? איראן זה כאן.
הנישואין חייבים להיות ברבנות? איראן זה כאן.
בפרסית אין הבדל בין זכר לנקבה
אולי די? איראן זה לא כאן, וכאן זה לא איראן, ויש כמה דברים שכדאי לדעת על איראן לפני שמשווים את ישראל אליה.
נתחיל בדבר החשוב ביותר לפמיניסטיות. בפרסית אין הבדל בין זכר לבין נקבה, אפילו בכינויי הגוף הוא=היא. במינים דקדוקיים יש רק חי ולא חי ("בעל נשמה" ו"חסר נשמה"), וגם ההבדל הזה נמצא בתהליך של שחיקה.
גם באיראן הכלה לובשת שמלה סקסית
באיראן, "טקס הנישואין" הוא חתימה על הסכם במשרד לרישום אוכלוסין (כמו משרד הפנים אצלנו). אחר כך עושים מסיבה גדולה, דתיים עושים שתיים מקבילות - אחת לנשים ואחת לגברים, וחילונים משחדים את המשטרה כדי שלא יבואו ועושים מסיבה מעורבת. הכלה לובשת שמלה סקסית. באף אחד מהמקרים, למעט אולי דתיים מאוד, לא מעורב איש דת באף אחד מהשלבים האלה.
בהסכם הנישואין האיראני הבעל מתחייב לתת לאישה מוהר בסכום שהוסכם עליו מראש, ובשנים האחרונות יש אינפלציה עצומה בסכום המוהר - גברים מתחייבים לפעמים למאות אלפי דולרים שאין להם. המוהר נקוב במטבעות זהב כי זהב לא מאבד מערכו כמו הריאל האיראני. את המוהר מקבלת הכלה עצמה - לא אביה, והיא יכולה לדרוש אותו בכל זמן: זה יכול להיות תנאי למעבר למגורים ביחד, ויכול להיות שהיא תדרוש אותו רק בגירושין, או תוותר עליו לגמרי. אם הנישואין לא "מומשו" - הגרושה הבתולה תקבל רק את מחצית המוהר. זה עדיין סכום אסטרונומי, וגברים גרושים רבים נשארים חסרי כול.
באיראן, אישה לא משנה את שם משפחתה לאחר הנישואין: למשל, מנצורה ח'ג'סתה באקר-זאדה היא אשתו של המנהיג הרוחאני העליון עלי ח'אמנהא'י (או חמינאי), לרעייתו של הנשיא לשעבר מחמוד אחמדי-נז'אד (או אחמדינג'אד) קוראים אעט'ם אלסאדאת פראחי, והנשיא הנוכחי חסן רוחאני נשוי לצאחבה ערבי.
נוהגות ברכב ומתחתנות בגיל מאוחר
גיל הנישואין הממוצע ברפובליקה האיסלאמית עולה בהתמדה, ועכשיו כבר עבר את ה-25, ובערים הגדולות גם את ה-30. לרוב המשפחות, לפחות בערים הגדולות, יש רק ילד אחד אם בכלל, ומחכים כמה שנים אחרי הנישואין לפני שמביאים אותו לעולם. לאחרונה יצאה הממשלה האיראנית בקמפיין לעידוד ילודה, כי קצב הילודה כבר כמעט משתווה לקצב התמותה. בינתיים, זה לא עוזר.
באשר לנשים במרחב הציבורי - הדוגמה החביבה עליי בהרצאות על מעמד האישה באיראן היא זו: אם אישה נוהגת ללא כיסוי ראש הולם מורידים את רכבה מהכביש ומציגים עליו שלט: "רכב זה הורד מהכביש בשל חוסר צניעותה של הנהגת". דבר דומה לא היה קורה בסעודיה.
באיראן יש יותר סטודנטיות מסטודנטים (ככל שעולים בפירמידה יש יותר גברים מנשים, אבל זה לא ייחודי לאיראן), רבות מהן במקצועות ריאליים כמו הנדסה ומתמטיקה. אין זה מפתיע שהאיראני הראשון שזכה במדליית פילדס במתמטיקה היא אישה (וגם לא מאוד מפתיע שהאישה הראשונה שזכתה במדליה היא איראנית). פרופ' מרים מירזאח'אני למדה באיראן עד סוף התואר הראשון, וברחה, כמו הרבה מוחות, מהמדינה כי איראן לא תומכת מספיק באקדמאים, ללא הבדל מין.
מילת נשים אסורה ברפובליקה האיסלאמית
מילת נשים אסורה באיראן על פי חוקי המדינה והשיעה, והמעטים שעוברים על החוק הזה הם בני המיעוט הערבי בדרום המדינה ובמזרחה.
בתחילת דרכה ניסתה הרפובליקה האיסלאמית להחזיר חוקים איסלאמיים כמו ריבוי נשים וסקילת נואפים ונואפות. רשמית זהו עדיין החוק, אבל חוקים אחרים מקשים על אכיפתו: למשל, כדי לשאת אישה שנייה יש לקבל את הסכמת האישה הראשונה, והאישה הראשונה מקבלת את הזכות ליזום גירושין, זכות שאין לרוב הנשים. החוק מקשה גם על הוכחת ניאוף, ועושה אותה כמעט בלתי אפשרית. מקרים כמו הסרט המפורסם על "סוראיה M" (איראנית חפה מפשע שהוצאה להורג בסקילה ב-1986) בולטים כי הם יוצאי דופן.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על איראן הטרום איסלאמית, שבה אישה יכלה ללמוד לימודי דת, לנהל טקסי דת (בימים הטהורים של החודש), להיות בעלת רכוש, לנהל רכוש, ואפילו להיות שרת צבא - למשל מפקדת חיל הים של ח'שיארשה הראשון (הידוע לנו יותר כאחשוורוש) או קיסרית האימפריה - והיו אפילו שתיים כאלה באימפריה הסאסאנית.
לפני שמציעים לי לעבור לאיראן - תודה על ההצעה, אבל אוותר הפעם. הרפובליקה האיסלאמית עדיין רחוקה מלהיות גן עדן לזכויות אדם ואישה: נשים עדיין אינן יכולות להיבחר לנשיאות; אישה יכולה להציג את מועמדותה, אבל מועצת שומרי החוקה תסנן אותה במוקדמות. אישה אינה יכולה, כמובן, להיות המנהיג העליון, מהסיבה הפשוטה שאישה אינה יכולה להיות איתאללה (אייתוללה), או בעלת כל דרגה דתית שהיא חוץ מקדוֹשה, וגם זאת - רק אחרי מותה. הקנס על נטילת חיי גבר הוא פי שניים מאשר על נטילת חיי אישה (ועל הריגת גמל - עשירית מהריגת גבר). אם גבר רוצח אישה ומוצא להורג - משפחת הנרצחת צריכה לשלם למשפחתו את ההפרש בין שווי חיי האישה לשווי חיי הגבר (משפחתו של אנס שמוצא להורג אינה מקבלת פיצוי כי זה פשע נגד המדינה).
אזרחות ותעודת זהות איראנית הן רק לפי האב. כאשר אישה נישאת לתושב חוץ (אפילו אם הוא מוסלמי) או יולדת מחוץ למסגרת נישואין - הילד אינו זכאי לאזרחות איראנית. מן הסתם אין מנפיקים לו תעודת זהות, והוא אינו רשום במרשם האוכלוסין.
האותיות הקטנות של חוזה הנישואין הן החוק האיסלאמי הגורס שהאישה היא רכושו של הבעל, והוא קונה אותה במוהר. תמורת המוהר הזה האישה משעבדת את כל זכויותיה לגבר: הוא צריך לאשר לה ללמוד, לעבוד, להנפיק דרכון ולצאת לחו"ל, ורק הגבר יכול ליזום גירושין. אם כי גם כאן, חוזה הנישואין כולל סעיפים רבים המאפשרים לאישה לצאת ממסגרת הנישואין מסיבות התלויות בבעל, כמו מצג-שווא. למשל, אם שיקר באשר למצבו הכלכלי והתעסוקתי, אם נעצר, נאסר, השתמש באלכוהול, בסמים, ואפילו עקב מחלה שאינה מאפשרת לו לקיים את חובותיו כבעל. את המוהר הוא ישלם בכל מקרה, ואם לא - הוא יילך לכלא.
אבל בכל זאת, בפעם הבאה שאתם רוצים למחות על כפייה דתית ועל זכויות הנשים הנרמסות - השתמשו בבקשה בסעודיה (אף שהיא בעלת ברית של המערב, ולכן אין שם הפרת זכוות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט, אבל זה לטור אחר).
ד"ר תמר עילם גינדין היא חוקרת במרכז מאיר ומרים עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, מלמדת פרסית ונותנת הרצאות העשרה בנושא איראן
לפנייה לכתב/ת 
