עמוס עוז מביא את הבשורה
שלוש דמויות מכונסות בבית אחד במשך שלושה חודשי חורף סוערים, בספרו החדש של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה". לצד העיסוק הנוצרי, ההיבט המחקרי והמשמעויות הפוליטיות של עלילה שמתרחשת בירושלים של שנות החמישים - דווקא הסיפור האישי הוא שנוגע בקורא. ביקורת
שלושה אנשים שונים זה מזה מכונסים יחד בבית ירושלמי קודר במשך שלושה חודשי חורף סוערים - זוהי נקודת המוצא שממנה נבנית העלילה הדרמטית של הרומן "הבשורה על פי יהודה", ספרו החדש, השלושים במספר, של עמוס עוז.
הטיפולוגיות של הספרה שלוש מתכתבת עם העיסוק בנרטיב הנוצרי שעוז מגיב לו בספר: דמותו של יהודה איש-קריות, האבטיפוס של טיפוס הבוגד. בדומה לספרים אחרים של עוז, הוא מגיש לקוראים טקסט רב-שכבתי שבו מקופלים אידיאות, נרטיביים היסטוריים-לוקאליים, אך לא רק. לצדם ולאורך הרומן מופיעים ענייני מוסר, פוליטיקה, תפיסות זהות, תמות ומוטיבים של בגידה, אהבה, ניכור, זעם ומרי - בצורות שונות ומגוונות, שמתפקדות כמצע רעיוני רחב ופורה.
עלילת הרומן מתרחשת ב-1959, בזמן שהסטודנט שמואל אש, המחזיק בדעות מהפכניות, מחליט לנטוש את לימודיו באוניברסיטה ואת מחקרו על ישו בעיני היהודים, ומכורח הפסקת הקצבה החודשית מאביו, הוא נענה למודעת דרושים ועובר לגור בביתו של מר ואלד, נכה זקן משונה. עבודתו היא לשוחח ולדון עם ואלד על נושאים מגוונים (ואף נאמר לו כי רצוי שיתווכח עם הזקן).
בבית דרה גם עתליה אברבנאל, אישה מסתורית בת 45, שאביה,
שאלתיאל אברבנאל, התנגד לרעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל ונתפס כבוגד. במשך תקופת שהותן המשותפת, אנו לומדים להכיר את הדמויות ואת הקשרים ביניהן, את עמדותיהן, מכאובן ועברן, וצופים בהתפתחותה של תשוקה, אהבה וקרבה המובעות בדרכים שונות ואשר משפיעות על הדמויות.
העלילה המוצגת ברומן היא בנימה מחקרית-אקדמית - אך כמובן שהיא נטועה היטב במבנה העומק של הסיפור - של האיש הבוגד דווקא כגיבור טרגי, משום שהוא האדם הנאמן ביותר, המתנגד למציאות קיימת ומוכן לשלם מחיר כבד כדי לשנותה. תפיסה זו היא בעלת ערך אקטואלי במישור הפוליטי המקומי.
אך לצד זאת, ההסתכלות המחודשת על נרטיביים היסטוריים, דתיים ולאומיים במהלך הסיפור, מוסיפה נדבכים מעניינים הדורשים התייחסות נפרדת. אבקש, אם כן, ברשימה זו להתמקד במישור הבינאישי שאותו מעצב עוז ברומן. מישור זה מושפע ומשפיע על התפיסות האידיאולוגיות השונות המשובצות ברומן, אך מתחת לכסות הכבדה של האידיאות, מסתתר סיפור אינטימי, מסתורי ומטריד לפרקים - שרוחש בינות כתלי הבית.
לא בכדי פתיחת הרומן מתמקדת בעיצוב אווירה מסתורית ואפלה. עוז מבקש להכניס את הקוראים פנימה אל תוך מרחב סגור ומצומצם, קלסטרופובי אפילו; מרחב המתפקד כאקס-טריטוריאלי מחוץ למאורעות החוץ, שהכאוס שולט בו (הכאוס נדמה בפתיחה כפרטי, ככזה המשויך בעיקר לשמואל אש, אך כמובן שכינון המדינה הצעירה והקשיים שבאו בעקבות הקמתה נמצאים תמיד ברקע, ומשמעותם על שלוש הדמויות הולכת ונגלית ככל שההיכרות ביניהן מעמיקה).
מרחב זה משרה מתח, אי-נוחות, טשטוש ואפילו אימה, אך לכך מתווספים, עם הזמן, גם אינטימיות וחום בלתי צפוי. עוז מציב חיץ ברור בין כל דמות ודמות, הן על ידי האידיאולוגיות המנחות אותן וניסיון חייהן, והן על פי חלוקת התפקידים ומיקומן בחללי הבית לאורך שעות היממה. יחד עם זאת, התנועה הפיזית שלהן נמצאת בהלימה מתמדת עם התנועה הנפשית והגירוי המחשבתי, ודווקא המקום הסגור והמורבידי מִתרגם אט-אט לכדי מרחב פתוח, שמאפשר לא רק את המפגש המיוחד אלא גם את החיבור, הקירבה וההאחדה הפלאית.
ההתנהגות והשיח של שלוש הדמויות נובעים בעיקר מאידיאולוגיה שלטת שמציבה אותן כמקובעות (לכך תורמת, בין השאר, הנימה העיונית-היסטורית, הדידקטית משהו, של השיחות בין שמואל למר ואלד). שמואל הוא צעיר מהפכן, איש שמאל; לכאורה אדם נאור ופתוח יותר, אבל למעשה המרי שלו הוא מאפיין של קיבעון: התנגדות לקיים, בדומה לתפיסות הלאומיות של מר ואלד וההערצה לדוד בן-גוריון (ששמואל מערער על דמותו).
מלבד הדו-שיח הממשי המתקיים בין שני הגברים, השונים כל כך זה מזה, וחזרתו של שמואל לעבודת המחקר שלו, הרומן מבטא לכל אורכו שיח בלתי פוסק בין שלושת הדמויות - שיח שחושף את הרגש מאחורי האידיאולוגיה, את הטראומה מאחורי החזות הקשוחה, את הכמיהה והאהבה מאחורי השתיקה והקיפאון - כאשר מוטיב הבגידה הוא חוט מקשר בין כל אלו.
לרוחות הרפאים שמאכלסות את הרומן תפקיד חשוב ביצירת השיח הזה, כיוון שדרכן ודרך הדיאלוג עמן ופועלן, נחשפות אותן שכבות מוסתרות ומסתוריות של דיירי הבית, שקשיות העורף שלהם מכסה עליהן. לפיכך, דמותו של שמואל אש מתפקדת כמכוללת נס של ממש. בעיצוב דמותו עוז נשען על טיפוס הצעיר האובד שלבו עדיין רך ותודעתו גמישה, גם אם הוא מציג עמדות מוצקות.
הוא ורק הוא מסוגל לפרוץ את חומות האבן של הדמויות הבוגרות באמצעות הרגש והאינטלקט הייחודיים לו. דומה כי המספר צועד יחד עם שמואל, וכי הוא חש אמפתיה אליו. התיאורים
נמסרים מתוך קרבה לדמותו ומשרתים את האופן שבו הוא חווה את ההתרחשויות השונות. בהתאמה, הדיון על דמות הבוגד - החל מיהודה איש קריות ועד שאלתיאל אברבנאל וכן דיירי הבית - מובע מתוך הזדהות וקירבה רעיונית לשמואל. הסוגיות הפוליטיות המרתקות העולות מדיון זה, מהוות חלק נכבד מהרומן, אולם כיוון שיש להן הדהוד אישי, פרטי, בחייהן של שלוש הדמויות, עוז מבנה נרטיב רגשי המקביל לזה הפוליטי - שמעניק לרומן נופך דרמטי מעניין בהרבה.
החזרה של עוז לירושלים של סוף שנות ה-50 מיטיבה עם כתיבתו, ואולי היא אחת הסיבות לכך שהרומן קולח ומרתק ברובו. אולם משום שימוש במאפיינים סגנוניים הרווחים ביצירתו (כל אותם תיאורים ארוכים, מטאפורות ודימויים שמשרים איטיות בטקסט, ריאליזם פרטני ועמוס, שפה "מרופדת") אלו אינם מציבים את הרומן החדש של עוז כיצירה חדשנית ומפתיעה של הסופר המוערך.
הוא בונה היטב את האווירה והסיטואציות, ומטעין אותן בתמות גדולות, אך אינו מאתגר את קוראיו. בשל כך, הפוטנציאל של הרעיונות המובעים ברומן, של תוכן השיחות וההקשרים האקטואליים, אינו מתממש לחלוטין. דווקא ברומן שבבסיסו ניפוץ (או רצון לנפץ) מוסכמות כה נוקשות, ישנה ציפייה לערעור מסוים של המבנה הספרותי המוכר. ההיסחפות אחר הדמויות ומערכות היחסים ביניהן, מהנה ומרגשת ככל שתהיה, אינה מספיקה בכדי להותיר רושם, לזעזע או לקרוא תיגר. ברומן שלבתו היא התנגשות, שבירה, סתירה, ערעור וגילוי, אין המרה של נושאים אלו לכתיבה עצמה, ולאופן הביטוי של המאפיינים המלהיבים הללו.
"הבשורה על פי יהודה", מאת עמוס עוז. הוצאת כתר. 308 עמ'.
