"ההשתתפות ברחוב סומסום היתה שליחות"
האוויר שלו היה מלא דבש וסביונים, והתהלכו בו כמה תושבים מצחיקים, קיפוד תמים וילד רע שחי במכונית. דיירי "רחוב סומסום" של אז נזכרים בה היום: נתן דטנר מספר על הפקה יוקרתית שגויסו אליה "מיטב הכוחות", מיקי קם אהבה "להתחרע בדיבובים לקולות" ולקיפי בכלל רצו לקרוא בשם אריה. שם קרו ניסים
בשנת 82' טס צוות של הטלוויזיה החינוכית לארה"ב, לשהות של כמה שבועות, בעקבות הזמנה מידידנו הטובים מאמריקה. חוץ מטיולים בברודווי ובחמישית הם בעיקר ישבו עם היוצרים האמריקנים של "Sesame Street", ושיננו את החוקים, הרעיונות והמבנה של תוכנית הילדים המצליחה, כדי לחזור לארץ ולייסד את המקבילה הישראלית – "רחוב סומסום". 45 שנים ימלאו בשבוע הבא לתוכנית המקורית, אבל אנחנו, קליפת בננה על מפת העולם, חוגגים דווקא שלושה עשורים וקצת להיווצרות חלקת הנדל"ן הפלאית שבה האוויר מלא דבש וסביונים, ובה לוחש לכם עץ את הסודות הכי כמוסים.
"רחוב סומסום" (באדיבות הטלוויזיה החינוכית)
היו אלה ימי המונופול התמימים של הערוץ הראשון, שהחינוכית התאכסנה בו לבטח. הרייטינג הגבוה של הטלוויזיה החד-ערוצית הבטיח שדור שלם יגדל על אותו מכנה משותף רחב, ויטפח נוסטלגיה שכללה את הבובות קיפי (שרי צוריאל) ואופניק (ז'יל בן דוד) והדמויות נתן, מיקי, אבנר, יונה, שמיל וחנה.
המוצר עצמו היה איכותי ומושקע יחסית למה שהכירה החינוכית עד אז. "היתרון היה שהאמריקנים היו פדנטים, והחינוכית נאלצה לעבוד על פי הדפוס שהם הכתיבו", מסביר מוטי אבירם, במאי התוכנית. "המבנה של 'רחוב סומסום' חִייב אנימציה, קטעי בובות וקטעי אולפן, ושם עבדו בליגה אחרת". "האמריקנים היו צריכים לאשר הכל, כל פיפס וכל תקן", נזכר השחקן נתן דטנר, "הם התייחסו לתוכנית בשיא הרצינות כי הם ידעו את כוח ההשפעה שלה על הדור החדש. בהמשך, אגב, הם ציינו שאנחנו וערב הסעודית היו העיבודים הכי טובים שנעשו אי פעם לסדרה".
כחלק מהתוכנית האמריקנית הגדולה, לא עלתה "רחוב סומסום" לאוויר עד שצולמו 50 פרקים שלמים, כדי להבטיח המשכיות. בחינוכית עמדו בקצב הפקה של 65 פרקים תוך חודש וחצי, מסה אינטנסיבית מאוד. "זה הסתדר כי ממילא לא היתה שום נגיעה באקטואליה", מסביר חנן פלד, אחד מתסריטאי התוכנית. "גם היום אין. סומסום הוא נצחי, הוא לא תלוי זמן. הוא עוסק בקבלת האחר, סבלנות. ערכים שלא משתנים".
"זאת היתה תוכנית מאוד יוקרתית וגויסו אליה מיטב הכוחות", אומר דטנר, "טובי המוזיקאים כתבו לנו מוזיקה, גרוניך הלחין טקסטים. אולי זאת מילה קצת גדולה אבל מבחינתנו זו היתה שליחות, לכן בעיניי רק להתקבל לסדרה נחשב הצלחה ענקית. עם הזמן הפכתי מעורב גם בכתיבה וכתבתי כמה תסריטים. אני זוכר שהאמריקנים חגגו איזה ציון דרך לתוכנית ועשו ביצועים אמריקנים לקטעים מקוריים מהעיבודים של התוכנית בעולם, ויום אחד קראו לי לאולפן והקרינו לי נאמבר שאני כתבתי, שמבצעת מרי טיילור מור. קראו לזה 'שיר התזמורת'. ברור שלא ראיתי מזה אגורה, אבל אז אף אחד לא חשב על זה".
"אני זוכרת שהכי נהניתי והתחרעתי בדיבובים לקולות", נזכרת מיקי קם, "דיבבתי הכל. צלחות, כוסות, נחש, פילים, עליזה גרוסקוב חכמוני. לפי הקולות שיכולתי להוציא, ציירו את האנימציה. זה פשוט היה לחם בשבילי, שם התוודעתי בפעם הראשונה למנעד שיש לי בקול".
באמצע רחוב סומסום, שכלל אז כמה דירות, בית קפה וחנות למוצרי חשמל, ניצבה דלת עץ אליפטית שממנה הגיח מידי פעם ה"ביג ברד" הישראלי, קיפי בן קיפוד. הרעיון שאת הדמות המרכזית שתשמש מושא הזדהות לילדים הצופים יגלם דווקא קיפוד, היה של האמן והמאייר אבנר כץ, שעיצב את קיפי ובהמשך גם הפך לבעל מאפייה ברחוב. "חשבתי שמה שישראלי זה צבר, ואז עלה בדעתי לעשות קיפוד שהוא מקביל לצבר, קוצני בחוץ וחמוד בפנים", הוא משחזר. "אני עשיתי אותו במקור עם קוצים בכל מיני צבעים, אבל לאנשי החינוכית זה היה יותר מדי. גם את השם קיפי לא אני המצאתי. אני בכלל רציתי שיקראו לו אריה. קיפוד שקוראים לו אריה, זה נראה לי יותר מוצלח".
כמו תמיד, התמימות והזרימה של קיפי הסתירו מציאות קצת פחות נוחה, בעיקר עבור שרי צוריאל, שהפעילה את יקיר הרחוב. מתחת לקוצים, לטייץ המפוספס ונעלי הבית של המגפר (אף פעם לא מוקדם מדי לקצת תוכן שיווקי), הקיפוד הורכב מחלקי מתכת כבדים, ושני אנשי צוות הוקצו לתפקיד החשוב – לסייע לצוריאל לצאת ולהיכנס מקיפי בן קיפוד. "הצליחו להכניס ונטילטור קטן פנימה, אבל הוא אף פעם לא עבד", נזכרת קם, "וכל רבע שעה בערך היינו שומעים אותה צועקת מבפנים 'אני לא יכולה יותר, אין לי אוויר!', ואז היינו עושים הפסקה בצילומים".
"יד אחת של קיפי נמצאת כמעט תמיד בכיס, כי אי אפשר היה להפעיל אותה", מוסיף דטנר, "יד אחת של שרי הפעילה את היד של קיפי, והיד השנייה הפעילה את הפה. אז קיפי היה קצת נכה. ניסו לצלם יותר מצד של היד הפעילה. מי כמוני הזדהה איתה אז", הוא מרמז לחתול שמיל, שאגב, ביקר ברחוב באחד הפרקים בהתמזגות נדירה של שתי הסדרות.
כדי לשוות מימד ריאליסטי לרחוב, כמו ב"קרובים קרובים" שעלתה ממש במקביל, הוחלט שהשמות האמיתיים של השחקנים ימשיכו אתם אל הדמויות. המטרה היתה ליצור קבוצה שתתפקד כמשפחה - מיקי ונתן היו ההורים, יונה עטרי ושמיל שילה היו הסבתא והסבא, קיפי היה הילד. "חיפשו קבוצה שמייצגת משהו מאוד ישראלי, אז לקחו אחד מכל דבר", משחזרת קם. "אני ונתן היינו סוג של בוגרים אחראיים, הדוברים הבלתי אמצעיים של הפרק. אנחנו גרנו למעלה. זה כל מה שידעו על הקשר בינינו. אף פעם לא ראו אותנו יוצאים משם כי הרי לא היה שם כלום מאחורי הדלתות".
כשאלברט אילוז הגיע לתפקיד אורח הוא היה אמור להישאר לפרק אחד בלבד, אבל אז הוא התיישב על ספסל עם צבע טרי, התרומם מקווקוו כולו, ו"עשיתי שם קונצרט של לואי דה פינס וכולם נקרעו מצחוק". הצוות החליט להשאיר את אילוז כדמות קבועה של העולה החדש מצרפת. "זה התלבש להם בפאזל כי הרחוב סימל את הרחוב הישראלי האידיאלי, והעולה החדש הוא די בולט פה, הרי כולנו פליטים. זה עבד גם כי הדמות שלי היתה מאוד מצחיקה. היא לא הבינה מה רוצים ממנה, צריך היה להסביר לה כל דבר ובתוכנית הבינו את הפוטנציאל הלימודי וגם הקומי. אגב, כמעט לכל אחד מהשחקנים יש קטע קומי, וזה מאוד עוזר להעביר מסרים".
"זאת היתה תקופה שהתכנים הלימודיים היו מאוד דידקטים", מוסיף דטנר, "וזאת היתה הסדרה הראשונה שלפתע הבינה שאפשר ללמד דברים דרך הומור ופאן. דרך זה הבינו כמה ילדים מתחברים ולומדים בהנאה גדולה עד שהם כמעט לא הרגישו שזאת תוכנית לימודית".
"אופניק היה הילד הרע שבכולנו"
כדי שהילדים שמזדהים עם קיפי לא ידרדרו לתרבות רעה, נשאר קיפי לנצח הילד הטוב והתמים. אבל בלי רוקנרול כידוע אין פאן, וברחוב נחתה אחת הדמויות האהובות ביותר ברחוב סומסום, והיחידה שגם המשיכה לגרסאות המאוחרות של הרחוב בערוצים אחרים, מוישה אופניק. בן הדוד שלו, אוסקר, גר בפח ברחוב האמריקני, אבל אופניק נשאר לגור בפיאט ששבקה חיים בלילה שבו הגיע לרחוב סומסום. מהפיאט הזו הוא קיטר, ותיעב, ורטן ועשה כל מה שילדים מחונכים אינם עושים לעולם.
"אני עיצבתי את הכניסה של אופניק לרחוב", נזכר אבירם, "המכונית שלו נתקעה ברחוב באמצע הלילה, והוא העיר את כולם כדי שיעזרו לו לתקן אותה. עד היום אני פוגש אנשים שסופרים לי את הכסף שהם שילמו לפסיכולוג אחרי שצפו בסצנה הזאת, כנראה שלחלק מהם זה היה קצת מבהיל".
"מבחינת הכתיבה אופניק היה הכיף הכי גדול", אומר פלד. "כי אפשר היה להוציא את כל האגרסיות והתסכול. גם בקיפי היה משהו יפה ותמים, אבל זה מתסכל לכתוב כל הזמן רק אנשים נחמדים. שאר הדמויות היו חד ממדיות, לא היה בהן טיפת רוע או אנוכיות. אופניק היה הילד הרע שבכולנו, הוא היה המורד, הוא אהב ללכלך ולעשות רעש, הוא אמר את כל הדברים שילדים רוצים להגיד ואסור להם, והיה חשוב מאוד למרקם של הרחוב".
לז'יל בן דוד לא היה מושג מה זאת בובה כשניגש להיבחן לתפקיד אופניק. זה היה האודישן הראשון שלו במקצוע, והוא פשוט ביקש מחבר שיארגן לו אודישן כלשהוא לתוכנית כדי להבין איך זה עובד. אבל סיפורי אהבת אמת לא צריכים יותר מזה כדי להתלקח, ובן דוד הפך מיד לאופניק, ולהיפך.
"אני מטורף על ילדים ועל עולם הילדות, ואני חושב שאחד הדברים הכי קשים לאדם זה לעזוב את עולם הילדות ולהתבקש אחר כבוד להתבגר ולקחת את חלקך בחברה", הוא מודה. "מה שאני מנסה להגיד זה שאופניק הוא שלוחה שלי. אני נונקונפורמיסט וקשה לי לקבל נורמות ואני מנסה ליצור איזה עולם שיתאים לי. עד היום אני פוגש אותו ומדבר איתו בחלומות, אבל זה הגיוני, הוא חלק ממני".
אם יש קונצנזוס אהוב בשיחות ברזייה, בייחוד על הדור שהילדות שלו השתרעה על תקופת טרום הניינטיז, הוא שתוכניות הילדים של פעם היו טובות מאלה של היום. אז נכון, להגיד שהיה פה שמח אחרי שנולדנו זה קצת נדוש, אבל מה לעשות, יש הבדלים שיהיה קשה להכחיש.
"השוני המהותי הוא שהחברה הלכה ממה שאני קורא 'יצירה נטו' למה שאני קורא לו 'מודל עסקי'", מסביר אבירם, שכיום מביים בין היתר מופעי בידור למבוגרים ובמקביל תכנים לגיל הרך. "היום השאלה הראשונה שנשאלת היא איך המוצר יהפוך למותג. אם היום תקחי שחקן נחשב ותגידי לו 'בוא תשתתף בתוכנית ילדים, הוא קודם כל יבדוק אם זה יפגע לו בקריירה. פעם יכולת לפנות למי שאתה רוצה בכל תחום, ולכן הקאסט של סומסום היה בליגה שהיום לא תשיג לתוכניות ילדים".
"יכול להיות שזה מיושן לילדים של היום, כי הקצב הרבה יותר מהיר", אומרת קם, "אבל זאת היתה נוסחה מנצחת, לאמריקנים תמיד יש כאלה, והצלחנו לעשות לה אדפטציה טובה. אפשר לראות את ההשקעה. אני באמת לא יודעת אם זה יותר או פחות טוב, מה שכן לחינוכית היה אז טייטל נחשב ואיכותי, ויכולת לדעת שאם אתה משאיר את הילד שלך מול זה, הוא לא ייפגע".
"מה שבטוח זה שעד היום, לא משנה כמה שנים אני במקצוע, יש אנשים שקוראים לי 'אלברט מרחוב סומסום'", חותם אילוז. "לפעמים בא אליי איזה קצין עם ארון ואומר לי 'בואנה, אני גדלתי עליך', ואני אומר לו 'עכשיו אני מבין למה יצאתי נמוך'. אני מפנטז על היום שיעשו לנו פרק איחוד, כשכל הדמויות שלנו נמצאות בבית האבות ברחוב סומסום".
