משחקי מלחמה: מקול אוף דיוטי לשדה הקרב

הכותר החדש בסדרת קול אוף דיוטי, Advanced Warfare, שיצא השבוע לוקח אותנו רחוק יותר אל העתיד מכל משחק קודם בסדרת הפעולה הצבאית, אל אמצע המאה ה-21, שם תאגיד צבאי אמריקאי פרטי - בהנהגתו של קווין ספייסי שיכור כוח - יוצא למלחמה גלובלית כדי להשיב את כוח ההרתעה הנשחק של ארצות הברית.

למרות שהמשחק החדש אפשר למפתחיו להשתעשע עם אפשרויות דמיוניות יותר או פחות לגבי אופיו של שדה הקרב העתידי, היוצרים טוענים בתוקף להיותן מעוגנות במציאות המדעית ובתוכניות המחקר ופיתוח של ימינו, גם אם בחלק מהמקרים ההיפותטיות יותר. האמנם? הצטרפו אלינו בבדיקת טענת הריאליזם הזו לגבי כמה מהטכנולוגיות במשחק.

שלדי לחימה

חיילי העתיד של Advanced Warfare עוטים על עצמם Exoskeleton, "שלד חיצוני", או מעין חליפת לחימה שמגדילה את כוחם ומהירותם. חליפות שכאלה לא חדשות בגזרת הפיקציה, וראינו אותן בסרטים כמו "קצה המחר" ובמשחקים כמו קרייסיס, Titanfall ואפילו במשחק ישראלי, Rising Eagle, שמתאר את עזה ב-2040 כשדה קרב בין ישראלים לאירנים.

על יד

נכון לכל מטפס הרים יש כפפות טיפוס, אבל אנחנו מדברים על סוג הכפפות שיאפשר לכל חייל עם כושר מינימלי לטפס על כמעט כל דבר, כולל צוקים וצידי בניינים, ללא ציוד נוסף.

הסוג השני של הכפפות מבטיח במיוחד בגלל שני יתרונות גדולים שיש לו על הגרסה האלקטרומגנטית: הוא עובד על כל משטח אחיד מספיק, ולא דורש מקור כוח משלו (וכך גם לא יכול להתקלקל לקרוז באמצע הטיפוס). זה מבוסס על טכנולוגיית טקסטיל שנחשפה על ידי אוניברסיטת מסצ'וסטס לפני שנתיים, ה-Geckskin, ובנויה על חיקוי מבנה כפות הרגליים של השממית המצויה.

משטח בגודל כפפה אחת לערך של החומר הזה יכול להידבק לקיר בכוח של כשלוש מאות קילוגרם, כך שהוא יוכל לשאת חייל עם כל הציוד שלו בקלות. בעוד כוח ההתנגדות שהמרקם המתקדם מפעיל בכיוון ניצב לקיר הוא מאות קילוגרמים, בכיוון הקיר הוא לא מפעיל כמעט כלל כוח, כך שניתן להסיר אותו ולהניח אותו מחדש בתנועת קילוף חסרת מאמץ.

נשקי אנרגיה

למרות שנשקי לייזר הפכו כבר מזמן לחלק בסיסי במטען התרבותי שלנו, השימוש הצבאי בהם מתעכב עקב בעיות לא פשוטות של יעילות וטווח בשימוש אטמוספרי. בין השאר, נשקים כאלה מבזבזים כמויות גדולות של אנרגיה כחום, וגורמים לאוויר שדרכו עוברת האלומה להפוך לפלסמה שפוגעת עוד יותר ביעילות הנשק.

CoD: Advanced Warfare, כפי שנראה, משקף את האתגרים שעדיין עומדים בפני רתימת הלייזר לשדה הקרב, ולמרות שהוא מתרחש כחמישים שנה בעתיד, חייליו מסתמכים בעיקר על נשקים בליסטיים שנראים דומים למה שיש לנו כיום, מלבד הצג הדיגיטלי ועוד כמה שכלולים קטנים. סיבה אפשרית נוספת, הפעם מנקודת מבט משחקית, לנדירותם של נשקי לייזר בקול אוף דיוטי החדש, היא שירי לייזר הוא פחות "כיף": לנשק אין רתע בנקודת הירי ואין אפקט קינטי בנקודת הפגיעה, והוא פוגע מיידית מכל טווח ריאליסטי ובכך מנטרל שיקולים כמו הקדמת מטרה לכיוון התנועה שלה.

למרות כל האמור, Advanced Warfare בכל זאת כולל מודל נשק אנרגיה קומפקטי אחד לשימושם של חיילי המשחק.

האם אנחנו באמת קרובים לפיתוח תחליף לייזר לרובה הסער? קשה להעריך מה יהיה אפשרי בעוד חמישים שנה, אבל בזמן הנראה לעין לא צפוי שהחייל הבודד - גם רמבו שמסוגל לירות ממקלע מחלקתי ביד אחת - יוכל לשאת לקרב לייזר קטלני.

לייזרים קרביים יעילים - כמו זה שמפוצץ רקטה במעוף מטווח של קילומטר וחצי בסרטון לעיל - הם גדולים מאוד, כבדים מאוד ודורשים קירור אינטנסיבי. לכן הצבא האמריקאי מתכנן בעיקר לשלב אותם בספינות בעתיד הנראה לעין, שם הם יוכלו להגן על הצי מפני טילים, מזל"טים וקבוצות של סירות תקיפה קטנות, בעודם נהנים מיכולות הקירור של מי הים הבלתי מוגבלים שהספינה תשאב אל תוך מערכת הנשק.

מה שכן יכול להגיע לידי בשלות מוקדם יותר כנשק אישי הם נשקי אלקטרולייזר, או בכינוי פופולרי "רובי ברקים". נשק אלקטרולייזר יורה בשני שלבים. בשלב הראשון הוא יורה קרן לייזר חלשה יחסית שמייננת את האוויר דרכו היא עוברת ויוצרת ערוץ פלסמה למטרה. אותה פלסמה שמפריעה לנשק לייזר "טהור" למקד את האנרגיה שלו היא זו שמאפשרת לאלקטרולייזר לפעול.

בנקודה זו מסתיים תפקידו של הלייזר ומגיע תורו של שלב הירי השני: הברק. מטען חשמלי נורה לתוך מנהרת הפלסמה וזו מוליכה אותו כמעט ללא התנגדות אל המטרה, כפי שברק טבעי יורד מהעננים אל הקרקע. התכנון הוא שהרובה יאפשר לחייל לבחור את אנרגיית המטען שנורה וכך להרוג את המטרה או רק להמם אותה, ואבות טיפוס של נשקים כאלה כבר נבנו במעבדות אמריקאיות והפגינו יעילות לטווחים של מאות מטרים.

אופנועים מרחפים

עוד כלי שיעמוד לרשותנו במשחק הוא אופנוע משוריין שמרחף כמה עשרות סנטימטרים מעל פני השטח, כמו האופנועים המפורסמים בסרט "שובו של הג'די" ובמשחק  היילו. אלה אמורים לספק לנו יכולת תנועה מהירה ונשלטת על כמעט כל פני שטח, ממים ובוץ ועד שלג ואדמת טרשים. הויתור על המגע עם פני השטח, בשילוב אמצעי האצה ניתנים לכוונון, כמו סילונים, צפוי לספק חוויית נהיגה חלקה מאוד ויכולות תמרון שרכב גלגלי לא יכול לחלום עליהן.

למרות פרוייקט הקיקסטרטר המצליח שמנוהל עתה לפיתוח לוח ריחוף בסגנון "בחזרה לעתיד", נראה שאנחנו עדיין רחוקים מרכבים מרחפים יעילים לכל פני שטח - ואלה אולי לא יהפכו למציאות ללא פריצת דרך טכנולוגית.

לגבי הלוח, ה-Hendo Hoverboard, הגרסה המסחרית הראשונה נשמעת לא רע - היא תאפשר לשאת משקל של עד 140 קילוגרמים, כשלושה סנטימטרים מעל משטח, במשך 15 דקות לפני טעינה. אלא שריחוף הלוח מושג על ידי דחיה מגנטית שנוצרת על ידי אלקטרומגנטים חזקים בתוכו, ולכן הוא יכול לרחף רק מעל משטחי מתכת מתאימים. טוב לשימוש בפארקים או על מסלולים מיוחדים שיוקמו עבורו, אבל לא לשימוש כללי.

טכנולוגיה אחרת שמשמשת בהצלחה ליצירת כלי רכב מרחפים עוד מאמצע המאה הקודמת היא זו של הרחפת. ברכבים שבנויים על עיקרון זה נוצרת כרית אוויר בין הרכב למשטח עליו הוא נע על ידי פליטת אוויר בלחץ גבוה מבסיסו. רחפות משמשות היום כמעבורות, סירות הצלה וגם כלי נחיתה צבאיים, במיוחד בצי הרוסי (בסרטון להלן). היעילות שלהן באה לידי ביטוי ביכולת לפעול בשטחי ביצה, דלתא של נהרות ואזורי חוף.

לרחפות יש גם חסרונות שמבטיחים שהן לא יחליפו את הרכבים לשימוש המוני שאנחנו מכירים. ראשית, ספציפית לגבי האופנוע המרחף, רחפת דורשת בסיס רחב שטוח שלא מתאים לפרופיל כלי הרכב. שנית, דרישות אנרגיה גבוהות פוסלות כרגע את הרחפת כמוצר שוק מאסיבי לעולם שמודאג ממשאבי האנרגיה הנגישה המצטמצמים שלו. לבסוף, ה"חצאית", אותו משטח גמיש בתחתית הרחפת שנותן לה הרבה מצורתה האופיינית ונועד לאפשר לה לעבור על פני שטח שאינם לגמרי חלקים, כמו ים גלי או אדמה זרועת אבנים, מתבלה במהירות. ככל שהמהירות אליה דוחפים את הרחפת גבוהה יותר, כך הבלאי לחצאית הולך ומואץ: במהירויות של מעל חמישים-שישים קמ"ש, בסיס הרחפת ידרוש החלפה כל כמה שעות שימוש.

האם חומרים מתקדמים עם שילוב שלא נראה עד כה של כוח וגמישות יוכלו לפתור את הבעיה הזו בעתיד? לא ברור, אבל בשלב זה נראה שחזון הרכב המרחף יזדקק לרעיונות חדשים כדי להגשים את חלום אופנוע האוויר של Advanced Warfare.