חייו של פסואה: האבסורד של האוטוביוגרפיה

פרננדו פסואה, שהלך לעולמו היום (30 לנובמבר, 1935) הוא חידה שאי אפשר לפתור. הוא מאותם ענקים שמעניקים לנו מחסדם במינון די נדיר מחד, ומאידך, לכאורה הכל פתור, הכל מוגש וארוז וחשוף; החיים שלו, השירים שלו. שהרי הוא ידוע היטב בכנותו המדויקת, בריאליזם בלתי מתפשר שידע למפות את המציאות שלו בעבודת נמלים פיוטית. הכל הוא הכניס פנימה, ועדיין, התחושה היא שמדובר בחידה לא פתורה.

יצירתו אמנם מקיפה מגוון רחב של תימות, נסיבות, נופים, רגשות, סיטואציות, אבל הכל יוצא ונכנס ומשתקף ונובע מיחידניות התודעה, הפלאיות והאבסורד שבה. יצירתו מכילה את כל החומר והאנטי חומר והחומר האפל של היקום התודעתי האנושי, ומראה בצורה מעוררת פליאה איך התודעה חווה את עצמה, חושבת ומרגישה, ובניגוד לקרל מארקס שטען שהווייה יוצרת את התודעה, פסואה בעצם מוכיח ביצירתו את ההיפך. גאונות, מתברר, היא דבר חמקמק.

פרננדו פסואה (1988-1935) נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל, אם כי הספר המפורסם ביותר שלו הוא דווקא ספר ה"אי נחת", שקטגוריאלית אפשר לכנותו פרוזה, אבל הוא בעצם הכל: גם פרוזה, גם שירה, גם הגות, גם פילוסופיה, ובעיקר חוויה ספרותית חד פעמית שכנראה "פתחה את דרכו" להכרה כלל עולמית.

"פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה". חידה לא פתורה

מתוך כך, נדמה שביוגרפיה של פסואה היא משהו אבסורדי מעצם הגדרתו, משום שהוא כתב ללא הרף את עצמו ורק את עצמו על מאות אלפי פתקים, שהפכו לשירים ומכתמים מבריקים, שמצאו דרכם ל"ספר האי נחת" הקאלטי והחד פעמי שלו ולעוד מיצירותיו. כל חייו שזורים שם, מבפנים ומבחוץ, ודרך כל הדמויות המומצאות (הטרונימים) מתוכן שורר וכתב.

יחד עם זאת, ייתכן וכוחו של פסואה עדיין לא "יושב" הרמטית על הספרות, עדיין חידתי, ואולי בשל כך עלה הצורך של ז'וז'ה פאולו קוולקנטי לנסות להשתמש ביצירתו כמן כַּן שיגור עמה ימריא לכוכב לכת ביוגרפי - אבל זה לא עובד, קוולקנטי מוכיח שכן השיגור הזה מוביל בעצם לאותו כוכב לכת, שהוא גם ביוגרפי וגם ספרותי, ואי אפשר לעשות את החציצה הזו. כתוצאה מכך, "פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה" היא משהו שאי אפשר לקרוא במנותק, אלא כספר למיטבי פסואה בלבד.

ביוגרפיות אפשר לכתוב בכל צורת הגשה אפשרית, עבור כל קהל נמענים מקוטלג. קוולקנטי לקח בחירה אמיצה - שאולי היא פחות אמיצה בכל הנוגע לפורטוגל, שם פסואה הוא גיבור לאומי, ההיפך הגמור ממה שהיה בחייו: אנונימי, כמעט צל חולף בין סמטאות ליסבון והאאוטסיידרים המוחלטים שלה - אולם, בסופו של דבר, מדובר בביוגרפיה לא קלה לקריאה, משום שהיא לא מספרת שום סיפור ליניארי, ולמעשה היא אחת הביוגרפיות הכי "לא סיפוריות" שאפשר למצוא.

חשוב לציין, קוולקנטי עשה עבודת תחקיר מטורפת, הוא הפך כל אבן ביוגרפית, כל דמות שפסואה אי-פעם נתקל בה, כל סיגריה שהוא עישן (והוא עישן כמה קופסאות טובות ביום), כל פתקית שהוא השמיט, וכמובן - כל מילה שהוא כתב. אבל הסדר ממנו והלאה, כאילו החידה של פסואה לא יכולה להסתדר, לא רק תוכנית וספרותית, אלא גם צורנית וכרונולוגית.

נדמה שהספר מתחיל משום נקודה, אלא רק ממשיך סיפור שלא נגמר. הביוגרפיה אמנם מתחקה אחר ילדותו, אחרי מוצאם של הוריו, כפי שביוגרפיה ראויה אמורה לעשות, אבל בכל רגע נתון הכותב מכניס ניתוחים, הקשרים ישירים ליצירתו, שירים של פסואה, פרשנויות פואטיות ומפתחות מרשימים להטרונימים שלו. 

בספר הביוגרפי הזה אין חלוקה לפרקי חיים גדולים, ולא לא לתתי-פרקים. פרק אחד יכול להתייחס לבעיות הראייה או לאפיון פיזיולוגי אחר של פסואה, וחלק אחר יכול להיות מוקדש לאהובתו החצי מוחמצת, אופליה. נדמה כי המחבר לא לקח החלטה של מה עיקר ומה תפל.

אם נקודת המוצא הלגיטימית שלו שהכל הוא "עיקר", אז נדמה שהכל נכנס בפנים: כל זוטה, כל פרט קטן. גם הדברים התפלים. הבחירה הזו לוקחת את הספר למקום יותר אקדמי מאשר עיוני/ פופולרי, והיא לא תקרב קוראים חדשים ליצירתו, לא שבהכרח זו צריכה להיות המטרה של הספר.

מי שעדיין לא מכיר את יצירתו של פסואה, אולי זה לא הספר הנכון להתחיל איתו. בהחלט מומלץ לקרוא קודם את "ספר האי נחת" או את אחד מספרי השירים שלו. אבל עבור מי שכבר קרא והתפעם, "פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה" הוא בהחלט עוד צלילה מרשימה לגדולתו ויצירתו וחידתיותו החד-פעמיים.

"פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה", מאת ז'וז'ה פאולו קוולקנטי. מספרדית: יורם מלצר, רימונים הוצאה לאור, 674 עמ'.