ירבאן: תמונה ורדרדה של בירת ארמניה

אי עגול הטובל בירק וסביבו הרים מושלגים. זו העיר ממעוף הציפור. האווירה כאן מאד מאד רגועה וכל כך שונה מתל אביב. אנשים מסתובבים בחבורות. גברים לחוד, נשים לחוד - מדברים בשקט וצוחקים בקול. אני סופגת רוגע שנראה לי שהוא נוזל מאותו מושג תמוה המכונה מצב רוח לאומי. שקט, שלווה, נעימות - שילוש קדוש השולט בארמניה כולה, כך נדמה לי.

הרחובות בירבאן ענקיים ברוחבם, ומה שמדגיש את הרוחב הם אותם בניינים קצרי קומה בוורוד המעוטר ברקמת תחרה. אלגנטיות של מקדש יווני קורצת מהבניינים. עמודים וכותרות בגדלים שונים ניצבים בכניסה, בצדדים וגם במרומים.

המדרכות הן למעשה שדרות טבולות בירק של עצים רחבי צמרת. מבינות לעצים מציצים בתי קפה. בפינה זו וגם באחרת שתולות שפע מזרקות. מכל הצטלבות גדולה כקטנה, מתרומם לו פסל רם של אדם רם שיש לו חשיבות בהיסטוריה הארמנית. גנרלים יש פה לאלפים כמו גם אנשי רוח. גברי האבן של ארמניה ממלאים את חלל העיר ומנקבים את השחקים.

שפע פרחים מסודרים לפי צבעים ודוכנים לפירות וירקות המטפטפים כתמים עליזים על הוורוד, מבטלים את הרצינות שמשרים גברי האבן האפרפרים של ארמניה.

המוני אוטובוסים עתיקי יומין מזדחלים בכבישים ומשרים אווירה של קרנבל עם צבעוניות של בורדו, צהוב, אפור, כתום ועם פרסומות המכסות את הדפנות מגג ועד גלגל. הם מוזרים האוטובוסים המקומיים. הממדים שלהם מעוּותים והעין מסרבת להיכנע לאשליה האופטית הזו של יותר מדי רוחב לעומת אורך.

רוטשילד של ירבאן

ירבאן שוקקת נשים בשר ודם המסתובבות להן בלהקות, פוסעות על מגדלי העקבים שלהן ללא כל פחד גבהים. היכן הן נשות האבן? אני תוהה ביני לבין עצמי. אני מחליטה לחפש אותן במקומות נטולי אספלט. אם כך, אין אלא ללכת בניחותא לאורך השדרות, סמוך למדשאות וסביב למזרקות. אני מגלה יבול צנוע, והפתעה - באוהוס.

בתים לבנים על סרגלי החלונות שלהם מתרוממים לי מול העיניים. קו פשוט (נדיר כאן) לוֹבֵן (נדיר כאן) מרפסות המתעגלות בפינת רחובות (שגרתי כאן) - ממש שדרות רוטשילד. אני חגה סביב הבניין שוב ושוב ומצלמת כיפנית מצוייה אחוזת דיבוק.

את מעטה האבן הוורדרדה העוטפת את העיר אפשר לחצות על ידי מנהרות קצרצרות היוצרות קשת. כל מעבר שכזה מכוסה גרפיטי והעובר בו חש כאילו הוא מתייצב בתוך מכונת זמן המחזירה אותו אל העבר הרחוק. הבתים מטים ליפול כאן בעבר השני של ירבאן, אבל לשם פיצוי, כך נראה לי, כל אחד מהם מוקף בוסתן קטן וחלקה זעירה לגידול ירקות.

יש והאבנים מתדרדרות מתוך הקירות ואז הצמחייה מזדרזת ומכסה על המפולת, יוצרת מעין סוכות מדורגות בהן יושבים חבורות גברים המשחקים שש-בש. באחד הימים, הסקרנות הביאה אותי אל קשת המכוסה גרפיטי של כביסה המתנפנפת ברוח.

פרוזדור האומנות הזה, כך אני מחליטה ביני לבין עצמי, מכין את העוברים בו אל הנוף המצוי שם. מרפסות ועוד מרפסות ממלאות את העין. חבל דק מחבר כל מעקה אל עץ עבות - ועליו מתבדרים ברוח סדינים, חולצות, תחתונים ושפע של גרביים שחורים.

אני מורידה את המבט והנה מתחת לים הכביסה נמצא גן שעשועים. בין נדנדה זו לאחרת, נשען על גזע עץ ראשו הלבן של לנין. כן - לנין. הוא נושא אלי עיניים שמישהו טרח לצבוע אותן בכחול. הרכילות הירבאנית אומרת שגוף השיש השייך לראש זה, שוכב במוזיאון לתולדות ארמניה.

מצאתי לי את רחוב שינקין המקומי, כך נדמה לי. זהו רחוב Abovoyan. הרחוב - נכון יותר השדרה, מתחילה בכיכר הרפובליקה ההומה אדם. יש בה ייצוג נאה לקפיטליזם; יש בה חנות ספרים נהדרת; יש בה תיאטרון קטן שכשמו כן הוא - קטן, מין תיאטרון תמונע שכזה; יש בה מזרקות עליזות; יש בה בתי קפה בשפע ויש בה גם כנסיה וורודה ובראשה מניפה.

אני הולכת לכל אורכו של רחוב Abovoyan המתחלף והופך ל-Sarkissyan או בשדרת Terian או Tumanyan. אני בוחנת את האטומים המרכיבים את העיר ונותנת למראות להכתיב לי את המסלול. שוק דחוס, בזאר מוזהב ומולו מסגד טורקיזי, בנעין עמוס כפתורי תחרה. אני מזדרזת ומסתחררת אחרי שובל של ריח אל מעבר לקשת.

האף מוביל אותי אל מאפיה ובמרכזה טבון מפואר.

אופה עגלגל לבוש לבן לש במהירות האור בצק ומשליך אותו אל תוך החום. אחר כך הוא שולף לחם גדל ממדים שקווי המתאר שלו מזכירים ראש של כבשה. אני מתיישבת בקצה ספסל צהוב וטורפת מחצית הכבשה. אחר כך כשחוזרים אלי עשתונותי, אני מגלה לא רחוק ממני, חבורה של גברים שהפסיקה לשחק שש בש. הם מביטים בי בעניין. אחד מהם שולף סלולרי - ומצלם אותי, התיירת בירבאן.