פו פייטרס ממשיכים עם הנוסחה המנצחת
אלבומם החדש של הפו פייטרס "Sonic Highways" אינו תקליט מושלם ורחוק מלהיות להיטי. למרות זאת, עמי פרידמן חושב שמדובר באחת מלהקות הרוק הבודדות שעדיין נושאות את דגל הז'אנר בהצלחה
בין הופעת פריצה להופעת הפתעה, בין רזדנסי של שבוע בתוכנית הלילה של דיוויד לטרמן לבין עוד ראיון "סנסציוני" של חבר להקה ("פו פייטרס זה שם מטופש ללהקה!", צעקה כותרת אחת, בעוד אחרת ציטטה את המתופף טיילור הוקינס: "האלבום האחרון של יו-2 הוא נפיחה!" נו, גם סנאי עיוור מתנגש באגוז פעם בכמה זמן), אם לא ידעתם שלפו פייטרס יש אלבום חדש כנראה שלא האזנתם למוזיקה שלה מעולם.
פו פייטרס, הם בכל מקום. דייב גרוהל מתארח אצל דיוויד לטרמן
הסיפור מאחורי "Sonic Highways", הסדרה ואלבום האולפן השמיני של הלהקה, מורכב מעט. במקום להוציא "עוד אלבום פו פייטרס כדי לצאת לסיבוב הופעות ולמכור טי שירטים", כדבריו של גרוהל, ההרכב החליט להקליט את כל 8 שירי האלבום בשמונה ערים שונות, לאחר שהייה של שבוע בהן. בהנחה שלכל עיר בארה"ב ווייב, אווירה וניחוחות שונים, האספירציות האמנותיות של הפייטרס ראו אותם סופגים מכל לוקיישן וכל אולפן בו ביקרו את הרוח וההיסטוריה המוזיקלית – ומעצבים ברוחן את החומרים שאספו מבעוד מועד, בהפקתו של בוץ' וויג (איש גארבאג' שחתום גם על אלבומה הקודם של הלהקה, כמו גם על אלבום זניח כלשהו בשם "Neveremind" של נירוונה).
כאמור, האלבום יוצא במקביל לסדרה הדוקומנטרית של גרוהל, וברשותכם נניח בצד את התהייה שמא שירים שהוקלטו לצורך תוכנית טלוויזיה מהווים אמנות לכל דבר, בעיקר כי החומרים לאלבום כבר היו קיימים מזה תקופה וכי בסופו של דבר - גם אם דייב גרוהל כותב את מילות שיריו בהתבסס על שברי ראיונות ורגע לפני שהוא מקליט קולות שירה, פו פייטרס תמיד היו להקה של לתת בראש יותר מאשר לגרום לו לחשוב. זו גם הסיבה שבגללה הלהקה הזו הולכת עם רבים מאיתנו מגיל התיכון ועד היום, שכן אם יורשה לי להתפייט לרגע - היא מייצגת צד בנו שמסרב להתבגר, וכשהוא עושה זאת (מכורח הזמן, הבלתי ניתן לעצירה) - זה נעשה בחן, קריצה וזעם נעורים במינונים נכונים.
מבחינות מסוימות, הפו פייטרס מגיעים לאלבומם החדש כמעט מעמדה בעייתית. הם כרגע להקת הרוק המיינסטרימי הגדולה בארה"ב (ואולי בעולם?), הרכב שלא ידע באמת עליות ומורדות ביצירה שלו. להקה, שגם הרוח השטותניקית ששורה על רבים מהקליפים שהוציאה, לא מנעו ממנה מלהפוך לאקט גיטרות פופולרי כבר כמעט שני עשורים.
בראש הפירמידה עומד דייב גרוהל, שנמנה מזמן עם שמות מוזיקאים כמו מייק פאתון, מארק לאנגן, ג'וש הומי או טרנט רזנור, אושיות רוק שכל פרויקט ששמם נקשר בו מקבל אוטומטית את הערכת המבקרים ואישור הקהל – ולרוב די בצדק, יש לומר. מצד שני – פו פייטרס מגיעים לאלבום החדש שלוש שנים אחרי "Wasting Light", ללא ספק אלבומם הטוב והמגובש ביותר מאז "The Colour and The Shape" הלהיטי מ-1997. ומה הם באמת הסיכויים של ההרכב לעמוד בציפיות ולהוציא ברצף שני אלבומים מוצלחים באותה מידה?
ובכן, גדולים מסתבר. גם אם "Higways" הוא לא תקליט מושלם ורחוק מאוד מלהיות להיטי, קשה להתבלבל: מדובר באלבום פו פייטרסי למהדרין, מינוס בלדה טובה אחת או שתיים. הוא חד ומהיר, אגרסיבי אבל לא מדי, ואפילו מורכב מוזיקלית לפרקים. הוא מושפע מאבות אבותיו של הרוק האמריקאי, ומכיל כמה שירים שללא ספק יהפכו לקלאסיקות פו פייטרס, ובראשם "Something For Nothing" שפותח את האלבום ו-"I Am A River" המצוין, השיר האפי, החשוב והטוב באלבום, לפחות לדעת כותב שורות אלו ועל אף שמו המטופש.
"Something For Nothing". יהפוך לקלאסיקה של הלהקה?
בדרך יש גם את "Congregation" – שיר פו פייטרס טיפוסי לשנים שבין 1999 ל-2003 אשר מתפתח למשהו מעניין יותר, "In The Clear" בעל הפזמון המנצח ו-"God Is My Witness", שיש שיזהו בו השפעות יפות של קווין, בעוד אחרים יברכו על ההתכתבות הברורה עם רוק אמריקאי של תחילת שנות התשעים, בחסות סולואי גיטרה אה-לה סלאש.
שאלה שראוי לשאול (וספק אם המאזין הישראלי, לצורך העניין, באמת יתהה לגביה) היא זו שקושרת בין כל שיר לבין מקום הקלטתו. האם האוזן הבלתי מזוינת תזהה ב"Something For Nothing" השפעות של סצנת המוזיקה של שיקגו, העיר בה הוקלט (כלומר – מעבר לאירוחו של איש להקת צ'יפ טריק ואזרח שיקגו גאה ריק נילסן, והאזכור לשריפת הענק שפרצה בעיר ב-1871)? האם "The Feast and the Famine" אכן מושפע מסצנת הפאנק של וושינגטון רק מעצם היותו מוקלטת בעיר? ובכל מקרה, כמה מורכבות והקשרים גאוגרפיים כבר דורש אלבום של פו פייטרס, להקה שהאפיל האדיר שלה התבסס תמיד בעיקר על היותה חזקה, אגרסיבית ולא מתחכמת בשום צורה?
"Congregation". אפילו דומה לכמה שירים אחרים
כבר כמה שנים שהפו פייטרס מתרחקים מהבלדות המתקתקות שמצאו דרכן כמעט לכל אלבום של הלהקה מאז החלה לפעול. שירים כמו "Walking After You" או "Next Year" עשו ללהקה שירות יפה בהבאת יצירתה גם לקהל הפחות מגורז בנשמתו, ובאותה נשימה הרחיקו ממנה את אלו אשר הדיסטורשן בדמם, וצבעו אותה בצבעים כמעט ידידותיים מדי למשתמש. אך עם השנים והאלבומים התעצבו הפייטרס לכדי להקת רוק רצינית של ממש, מהבודדות שעוד נושאות את דגל הז'אנר המת הזה בכבוד ובנחישות.
ככזו, גם אלבומה החדש הוא פנינת גיטרות מצוינת ומלוטשת, מלודית אך לא מתחנפת, נותנת בראש אבל לא שורפת תאי מוח. "SH" הוא לא מסוג האלבומים שיחזירו עטרה ליושנה או ישחררו קלאסיקות רוק על-זמניות שיגיעו גם אל קהל עם אוריינטציה מוזיקלית שונה (הארקטיק מאנקיז עשו זאת בהצטיינות בשנה שעברה), אך הוא בהחלט אסופת שירים מצוינת שמצדיקה את קיומם של אקטים כאלה בהווה. חבל, אם כן, שהוא מסתכם בלא יותר מ-8 שירים, כאורכו של אי.פי. מה קרה דייב, נגמר לכם הדלק?
לפנייה לכתב/ת 
