דרך עדשות הגמגום

ששששלום לכככולם, שמממי אאיתן פוס. קצת מוזר לכתוב על גמגום, זה כמו לגשת לנקודה מזווית עקומה. אבל אני אנצל את ההזדמנות הזו כדי לנסות ולהמחיש איך זה בשבילי לחיות עם גמגום, לשתף מהניסיון האישי שלי, ולקוראים המגמגמים, לנסות לתת זווית ראיה אופטימית – וכל זה בשליש מהזמן ומאמץ שהיה לוקח לי להגיד את הכל בעל פה : )

בעוד מספר ימים (16-22 בנובמבר), נציין (אמב"י – ארגון מגמגמים בישראל) בפעם השלישית את שבוע המודעות לגמגום בישראל. במהלך השבוע עצמו יתקיימו ארבעה אירועים ברחבי הארץ (תל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים) שירכזו הרצאות (חשיבה אפקטיבית), סדנאות (לילדים ונוער) ומפגשים סביב הגמגום (עם יהודה פוליקר). כל אלו בכדי לעזור להבנה, לתת כלים להתמודדות ולהוות מקום בטוח ומפרגן. אני מקווה שהכתבה הזו תעזור להבנת החשיבות בפעילות זו.

אתה לא לבד

בתור ילד הרגשתי שההבנה והמודעות של הסביבה לגמגום הייתה מוגבלת. מתוך כך היה חסר לי מקום בו יכולתי לחקור את הנושא, להבין אותו ולהתבטא דרכו. המחסור הזה התבטא במיוחד בתסכול ממושך מיכולת ההבעה המוגבלת שהייתה לי וחוסר ההבנה של מה קורה.

תארו לעצמכם, שאתם יודעים מה אתם רוצים לומר, אבל המוציא לפועל לא משתף פעולה. המוח יודע מה המסר שברצונך להעביר ובראש שלך זה מצטייר שלם – אבל בפועל זה יוצא כמו מכונת ירייה מקרטעת. המילים נתקעות בדרך, ההברות יוצאות בכוח, חלקן מתעוותות, יש מילים עליהן אתה מוותר מראש ולא קל להביא את עצמך לידי ביטוי בצורה טובה. כזה הוא הגמגום.

תתאים את עצמך והסביבה למשוכות שלך

לכולנו יש משוכות בחיים, במרחקים שונים זה מזה על המסלול ובצורות שונות.

בבית הספר למדתי כיצד להשתלב בסביבה: כשרציתי לצאת לשירותים במהלך השיעור היה לי סימן מוסכם עם המורים של הרמת שתי אצבעות; השקעתי מעצמי הרבה בספורט, כדי לחפות על הדיבור שלי מול החבר'ה; נעזרתי רבות בשפת גוף והבעות פנים; ממצבי דיבור רבים הייתי נמנע מהסיבה הפשוטה שלא תמיד התחשק לי להיאבק; אבל תמיד הייתי שווה בין שווים.

העוגן הכי טוב שהיה לי בחיים, ואני בהחלט נישען עליו עד היום, זה החברים ומשפחה. זכיתי למשפחה אוהבת שמלווה אותי בכל מצב, וחברים מפרגנים שרוצים רק לטובתי. אחד הדברים היפים בגמגום, זה שהוא מהווה מסננת טבעית לאנשים שאני מכניס לחיי. יש לי מקום רק לאנשים שמסוגלים להכיל אותי, שמתאזרים בסבלנות, מתאפיינים ברגישות ומלאי אכפתיות.

אל תתן לדבר מלבדך להגדיר מי אתה

במהלך התיכון התחלתי להבחין בפערים ההולכים וגדלים ביני לבין הסובבים אותי. הבחנתי ששיחות מסדרון יכולות להיות כל כך קלילות ונעימות עבור אחרים, כשעבורי זו מעמסה רגשית ומאבק פיזי. חשתי בציפייה מחברי לשבט הצופים להשתלב במערך ההדרכה, צעד נורמטיבי ורגיל בחברה שלי, אך מבחינתי הרגשתי עצור מבחינת יכולות התקשורת שלי. הגמגום היווה מפלס נוסף של אתגרים, בנוסף לאלו שהעסיקו אותנו בתקופה זו; לדוגמא, סוגיית יחסי בנים–בנות, מסובכת פי כמה וכמה עבור אדם שאפילו לומר את השם שלו זה מאבק.

בהחלטה בלתי מודעת, הלכתי על אותן מטרות כמו כולם, בלי התחשבות בצרכים שלי. הדרך הטובה ביותר להגיע לשם זה להיות כמו כולם, לגמגם כמה שפחות. יש 2 דרכים לגמגם פחות: 1. לא לדבר בכלל. 2. להימנע כמה שניתן מתקיעות. יש כל מיני שיטות שאנחנו המגמגמים מפתחים, המרכזית ביניהן היא החלפת מילים. כלומר, סידור המשפט בראש, ושימוש במילים 'קלות להגייה' בכדי להתחמק מצלילים קשים.

כלפי חוץ היה סבבה והכל, אבל בפנים התחלתי לאגור מטענים שליליים שבנו את מה שהצטייר כמפלצת גמגום. הרגשתי שהמפלצת הזו עוצרת אותי מלממש את עצמי, גורמת לי להחמיץ הזדמנויות רבות, והכי חשוב עצרה אותי מלהיות אני.

אותנטיות על פני השתלבות

הייתי בכמה טיפולים שנועדו לשפר את שטף הדיבור. כלומר, "לתקן" את הלא בסדר. בהמשך הבנתי שמה שיעזור לי, כדי להיות עצמי, זה שינוי החשיבה, הגישה שלי לגמגום. מה שלא מערער מבחינתי את החשיבות בטיפולים והתערבות אנשי מקצוע. היום פחות מפריע לי שיש לי דפוס דיבור חריג. ובכלל, כשמסתכלים על זה ככה, גם השטף משתפר ואתה יותר שולט בגמגום.

חשובה לי האותנטיות מאשר ה"רגילות". אחד השיעורים החשובים שעברתי, הוא להפסיק לרדוף אחר השטף. אך אין זה מוריד מהמטרה של דיבור נינוח ונעים עבורי ועבור עמיתיי לשיחה.

לעבור דרך החומות

הצבא היווה עבורי אתגר נוסף מהבחינה הזאת. הייתי בתפקיד שדרש ממני לדבר הרבה בטלפון, להסביר לאנשים את דעתי, ולהתמודד עם מצבי דיבור מפחידים. הכרח זה, היה מה שעזר לי לפרוץ דרך החששות. פחות חששתי לדבר, פחות נמנעתי, היו לי תקופות שטף נהדרות, אך עדיין התסכול ריסן אותי, והרגשתי כלוא בתוך הראש שלי.

לאחר הצבא החלטתי שאני יוצא למסע ארוך בעולם, וזה אחד הדברים שמאוד עזרו לי להבין מי אני ומה אני עובר.

תוך כדי השיטוטים שלי באוסטרליה, הבנתי שסטיתי מהתלם שלי - והייתי נחוש לחזור לעצמי. לרדוף אחרי החלומות שלי, למצוא את מקומי בעולם ולפענח את מה שעוצר אותי. בשבועות האחרונים שלי בטיול הציעו לי באמב"י (ארגון מגמגמים בישראל) להצטרף לכנס אירופאי של צעירים מגמגמים שנקרא ELSA.

מבחינתי ההצעה לא יכלה להגיע בתזמון טוב יותר.

במהלך שבוע הכנס, שהתקיים במקום כפרי בהולנד, עם 32 חברי נפש חדשים מרחבי אירופה, נפל לי האסימון שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן – לגמגם זה בסדר. להיות אתה ברמה הכי פשוטה שיש. אם אתה מגמגם, תגמגם בביטחון ובדרך שלך.

הוכחה לכך שכשאתה חושב חיובי ולא נותן לגמגום לעצור אותך, הגיעה מספר שבועות לאחר שחזרנו מהכנס כשהציעו לי להפיק את אירועי שבוע המודעות לגמגום.

בהתרגשות שעוד נמשכה מהשבועות האחרונים, אמרתי כן. זה אולי היה המסמר האחרון שהייתי צריך כדי להבין שהגמגום הפך להיות שולי בחיים שלי.

• שבוע המודעות לגמגום 2014 מתקיים השנה בתאריך 16-22.11, בחסות אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל). במסגרת הפעילות יתקיימו 4 אירועים – חיפה, ת"א, ירושלים וב"ש. פרטים נוספים באתר אמב"י .