אחות הנרצחת: "רוצה לצרוח - אל תפסיקו לנסוע בטרמפים"

"אני רוצה לצרוח לכולם, לאומה שלי ובעיקר לעצמי: אל תפסיקו לנסוע בטרמפים. אל תיתנו להם את התענוג הזה, שהם מצליחים לעצור ולמנוע מאיתנו לחיות את החיים שלנו, פשוט אל תעצרו את חייכם", כך קראה היום (ג') מיכל, אחותה של דליה למקוס, בת ה-26 שנדקרה למוות בגוש עציון. "אחרי פיגוע הדקירה שעברת ב-2006 שאלתי אותך איך את יכולה להמשיך לנסוע בטרמפים ולעמוד בצומת שבו נדקרת, ואת, באצילות נפש, חיזקת אותי: 'נראה לך שאני אתן להם לנצח אותי?'", ספדה.

ההספדים לדליה למקוס, צילום: באדיבות ערוץ 7

הלווייתה של דליה למקוס בתקוע(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

למקוס נדקרה למוות בעת שעמדה סמוך לתחנת אוטובוס מחוץ ליישוב אלון שבות, לא רחוק מצומת גוש עציון. הדוקר פצע באורח קל שני בני אדם נוספים ונורה על ידי שומר בכניסה ליישוב.

המחבל, מאהר אל-השלמון מחברון, מזוהה עם הג'יהאד האיסלאמי וריצה בעבר חמש שנות מאסר בישראל (2000-2005) בגין יידוי בקבוק תבערה על כוח צה"ל. מחקירה ראשונית של האירוע עולה כי הוא החל כפיגוע דריסה. אל-השלמון התנגש עם רכבו בבטונדות של תחנת האוטובוס ואחר כך יצא מהמכונית ודקר את קורבנותיו. אחד הפצועים, ככל הנראה, הוא נהג שחלף במקום וראה את ההתרחשות, עצר את מכוניתו וניסה לעצור את המחבל.

"המחבל ידע את האמת, שהמקום שבו הוא גר שייך לנו ולדליה, והעמידה בצומת אלון שבות מוכיחה את האמת הזו", אמר נחום, אביה של למקוס, בהלווייתה. "דבר אחד הוא לא הבין: במעשה הרצח הנתעב שלו הוא לא יצליח לשבור את עמדתנו ואת עמידתנו על הארץ. הוא רצח אותך מכיוון שהיית יהודייה שחיה בארץ ישראל. בקבורתך פה את מחברת את כולנו אל אדמת הקודש הזו".

מרים, אחות נוספת בת 16, סיפרה כי הנרצחת "תמיד ליוותה אותי והראתה לי את הדרך. תמיד חשבנו על אותו דבר, וגם עכשיו שלחת לי מעין מסר כשהיה הפיגוע, ואיך ששמעתי ידעתי שזו את. התקשרתי ולא ענית לי. את תחסרי לי בכל כך הרבה דברים, ועכשיו כשאת למעלה תעזרי לנו להסתדר בלעדייך".

"אני הבאה בתור"

שקד גבאי בת ה-15 ממושב אדרת עמדה אתמול מול הטרמפיאדה בכניסה לאלון שבות והייתה עדה לזוועה. "לא היה לי ספק שאם אני לא אברח אני אהיה הבאה בתור", שחזרה בשיחה עם ynet. "נסעתי הביתה ועמדתי על המדרכה. פתאום קלטתי שאוטו נכנס בתוך התחנה והכול היה ממש מולי. בהתחלה חשבתי שזו אולי תאונה, אחרי כמה שניות ראיתי שהנהג ירד באטרף, רץ אליה והתחיל לדקור אותה".

גבאי אושפזה בבית החולים לאחר שהוגדרה כנפגעת חרדה, ושוחררה הבוקר. "הפיגוע בגוש מפחיד וההרגשה שלי היא של כעס, בעיקר בגלל שטיפלו במחבל שלא מגיע לו לקבל חיים במתנה והרס חיים של משפחה שלמה". לדבריה, "יש הרגשה שמקבלי ההחלטות נרדמו בשמירה- חייבים לפעול בכוח כי בדיבורים זה עד עכשיו לא עובד". 

אלמוג שילוני (במדים) ואחיו התאום סהר

נוי, חברתו של שילוני, בזירת האירוע(צילום: מוטי קמחי)

שעות ספורות לפני כן, נדקר למוות גם החייל אלמוג שילוני בסמוך לתחנת רכבת ההגנה בתל אביב. הדוקר, נור א-דין אבו חואשיה, פלסטיני בן 18 משכם, פצע אותו באורח אנוש ונתפס כמה מאות מטרים משם, בבניין נטוש שאליו נמלט. שילוני פונה לבית החולים שיבא בתל השומר ומת מפצעיו שעות ספורות לאחר מכן. "יצאתי מהרכב וראיתי אותו מתנפל ודוקר את הצעיר", סיפר גלעד גולדמן, עד ראייה לדקירה שהתעמת עם המחבל. "נתתי לו בוקס בפנים. הוא עזב את הסכין והתחיל להימלט".

חאלד אבו חאשיה, אביו של הדוקר, אמר כי בנו יצא מביתו במחנה הפליטים עסכר בשכם כדי לחפש עבודה בישראל. הוא הדגיש כי אין זו הפעם הראשונה שבה הוא עובד בתחומי ישראל, והביע הפתעה "על החדשות". דובר חמאס בחו"ל חוסאם בדראן בירך על פיגוע הדקירה וכינה אותו "תוכנית מבורכת בכיוון הנכון שמבטאת את עקשנות עמנו להתנגד לכיבוש ולצאת נגד פשעיו באל-אקצה ובירושלים". לדבריו, "הפיגוע הוא תגובה מהירה על הוצאתו להורג של הצעיר מכפר כנא על ידי משטרת ישראל ובעידוד ההנהגה הפוליטית הישראלית".

"ידעתי, ישר ידעתי שקרה משהו. אם הוא לא עונה לי, הוא ילד אחראי, אין מצב שהוא לא עונה לי", כך תיארה מיכל, אמו של אלמוג שילוני, את הרגעים שבהם הבינה שהוא נרצח בפיגוע הדקירה בתל אביב. בראיון לאולפן ynet, הוסיפה שילוני כי "אי אפשר לחשוב ולדבר עליו בלשון עבר".

האם סיפרה כי בנה היה בדרך לבדיקות בצריפין. "נודע לי שהחברה שלו אושפזה והתחלתי להתקשר אליו, הוא לא ענה ולא

ענה והבנתי שקרה משהו. ואז הגיעה הדפיקה הגורלית שכל כך לא מחכים לה. הודיעו לי, ומאז היינו בבית החולים. הוא נאבק על חייו ולא היו לו את הכוחות האלה, כמה שהוא היה חזק וצדיק הוא לא הצליח לשרוד את זה. הוא היה ילד צדיק. תמיד רצה לעזור, גם בצבא. כל מי שאפשר הוא היה עוזר, נשמה טהורה".

סהר, אחיו התאום של שילוני, אמר לאחר מותו כי "אומרים שתאומים מרגישים אחד את השני. בארבעת הימים האחרונים חלמתי על מוות. אלמוג היה ילד חזק, תמיד מחייך. לפני חודש חגגנו יום הולדת 20 בפאב בירושלים. ישבנו עם החברות, צחקנו. איחלתי לו שכל מה שהוא רוצה יתגשם. הוא רצה להתחתן עם נוי, חברתו בשנתיים וחצי האחרונות. אי אפשר לתאר את ההרגשה שלי עכשיו. זה לא נתפס ולא נקלט. התיק שלו פה איתנו וכל הזמן אני מציץ כדי לראות, אולי הוא חוזר".