רוּני מארה: 'לא יפתיע אם לא ירצו לעבוד איתי'
השחקנית בת ה-29 לוקחת את הפריצה הקולנועית הגדולה שלה בערבון מוגבל, ושומרת את הציפיות שלה נמוכות. בראיון היא מפקפקת באפשרות שתשוב לגלם את ליסבת' סלנדר, ואומרת "זה מאוד מאכזב, מתישהו אהיה זקנה מדי לתפקיד". בינתיים תוכלו ליהנות ממנה בדרמה "טראש"
בחמש השנים הראשונות של הקריירה שלה הופיעה רוּני מארה בסרטים די זניחים ובתפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה. היא לא היתה ברשימה של המלהקים לתפקידים משמעותיים ולאמיתו של דבר פשוט לא נחשבה בסטנדרטים הוליוודיים. אבל אז הגיע התפקיד, הקטן אומנם אבל הזכור היטב, ב"רשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר. השחקנית הצעירה הופיעה כחברתו הראשונה והזועמת של מארק צוקרברג, ומשם המשיכה עם פינצ'ר לרימייק האמריקאי שלו למותחן השבדי "הנערה עם קעקוע דרקון". ההופעה שלה כסייבר-פאנקיסטית ליסבת' סלנדר הביאה לה מועמדות לאוסקר ותהילה מיידית.
שלוש שנים אחרי ומארה בת ה-29 (שמה המקורי אגב הוא פטרישיה רוני מארה, אך היא מוכרת יותר בשם הבמה שלה שהוא בעצם שילוב של שם משפחת אמה ואביה) נחשבת כאחת השחקניות הצעירות המבטיחות והעסוקות בבירת הקולנוע, וידועה כמי שלא מפחדת לקחת על עצמה תפקידים מאתגרים. עוד דבר בו ידועה מארה הוא בחזות, כמו גם באופי, המאוד מרוחקים שלה. נראה כי היא שומרת הכל קרוב לחזה, לא משחררת בקלות לא אינפורמציה ולא חיוך.
"אני כבר רגילה לשאלה הזאת", היא מודה כששואלים אותה על החזות הקרירה שלה בראיון לקראת צאת סרטה החדש "טראש" שהוקרן בפסטיבל הסרטים ברומא, "זה לא דבר שבא לי בקלות עם המעמד. אני מרגישה שמגיל מאוד קטן תמיד שמרתי על איזה ריחוק מסוים שאולי הלך והחריף כשנכנסתי יותר לתודעה הציבורית בעקבות הפרסום. אבל, אני עובדת על זה. אני מתבוננת איך הקולגות שלי מרחפים בסביבה עמוסת שאלות בחינניות ומנסה ללמוד מהם".
"טראש", אותו ביים סטיבן דאלדרי ("השעות") והמבוסס על ספרו של אנדי מאליגן, מביא את סיפורם של שלושה נערים צעירים שחיים בקהילה של מלקטי זבל בשכונות העוני של ריו דה ז'נרו. שגרת יומם מופרת יום אחד כשבין הררי הזבל הם מוצאים ארנק שתכולתו יכולה לשנות לא רק את חייהם אלא את חיי הסובבים אותם. הטריו מתחילים במסע מלא הרפתקאות תוך שהם מנסים להחזיק בארנק, להתחמק מהמשטרה ולחשוף את הסוד אותו כולם רוצים לשמור.
מארה מגלמת מתנדבת בפאבלה שיחד עם כומר מזדקן ומיואש מהמצב (מרטין שין) מנסים לעזור לנערים להתגבר על המכשולים שבדרך. התפקיד שלה הוא לא תפקיד ראשי, אבל אחד שעוזר מאוד להניע את העלילה. "הסרט הוא לא הסרט שלי, הוא לחלוטין של הנערים", היא מבהירה, "אבל, אני כזאת מעריצה של סטיבן דאלדרי ואהבתי את התסריט, וזו היתה גם הזדמנות לצלם סרט בברזיל - ארץ שלא היה יוצא לי לעבוד בה באופן רגיל, כך שלא היה מצב שאגיד לא".
הנערים הברזילאים, שהליהוק שלהם לקח חודשים רבים, הם המפתח לסרט כולו ובלעדיהם הוא לא היה יוצא לפועל. העובדה שמדובר בנון אקטורז, בלי ניסיון משחק ובלי נסיון מול מצלמה רק הפכו את העבודה ליותר מהנה ומעניינת מבחינתה של מארה.
"זה אחד מהדברים המרכזיים שמשכו אותי לפרויקט. ההזדמנות לעבוד עם שלושת הנערים המקסימים חסרי הנסיון, שהגיעו מקהילות מאותגרות, היתה פשוט שווה הכל מבחינתי. הם היו בחזרות במשך חודשים לפני שהתחלנו לצלם ויצא לי לנסוע כמה חודשים לפני הצילומים ולהתאמן איתם וגם להכיר אותם קצת יותר לעומק. זה פשוט לא יאמן לראות איפה הם היו בתחילת העבודה על הסרט ולאן הם הגיעו עם סיום הצילומים".
גם העובדה שהאנגלית של השלושה כמעט ולא קיימת והם עבדו המון עם אימפרוויזציות כי לא יכלו ממש לדבוק בתסריט רק הפכה את המשחק להרבה יותר אמין מבחינתה: "חלק מהעניין היה שאני לא ממש אמורה להבין את מה שהם אומרים. התקשורת ביננו אמורה היתה להיות לקויה, ובגלל שזה גם מה שהיה בחיים הפך את העניין לקל. לא הרגיש כאילו אנחנו משחקים אלא הרגיש כאילו אנחנו ממש ברגע. הכל היה מאוד טבעי ואמיתי".
למארה, שגדלה בניו יורק בבית שלא חסר בו דבר (אביה נמנה על הנהלת קבוצת הפוטבול ניו יורק ג'איינטס שייסד אביו, וסבה של אמה הוא המייסד של פיטסבורג סטילרס - קבוצה אחרת מליגת ה-NFL) תמיד היתה נטיה להרפתקנות. היא החלה לטייל בעולם בגיל צעיר מאוד, וכבר כשהייתה בת 17 בילתה ארבעה חודשים בדרום אמריקה ועשתה עבודה התנדבותית במסגרת התקופה ההיא. מאז, היא מקפידה להתנדב בכל שנה כמה שהיא רק יכולה כשאת העבודה ההתנדבותית האחרונה שלה היא עשתה בניירובי שבקניה.
"הזמן שביליתי בניירובי עזר לי להתחבר לתפקיד ב'טראש'", היא מספרת, "הרצון לעזור לילדים, סיטואציות מוזרות שאתה נקלע אליהן, שעליהן אני לא ממש יכולה לפרט, מאוד עזרו לי פה והיוו גם חלק מהאטרקציה שלי לסרט. קסמה לי מאוד העובדה שהייתה לי אפשרות קולית למזג בין שני העולמות שלי, העולם של המטיילת והעולם של השחקנית".
הזמן הרב אותו בילתה עם הנערים על הסט לא גרם לשחקנית להתגעגע לתקופת העשרה שלה. מסתבר שגם למארה, כמו ידוענים רבים אחרים, היו בעיות בצעירותה. "בשבילי, זו הייתה התקופה הכי אומללה בחיים. לא הייתי חוזרת עליה בשום מחיר. הגיל הזה כל כך קשה. ילדים יכולים להיות אכזריים מאוד אחד לשני וחוץ מזה יש את כל השינויים ההורמונליים, כל דבר בגוף שלך משתנה ואתה מרגיש פשוט אומלל".
"אין עדיין פרספקטיבה לשום דבר והכל נראה מאוד דרמטי ונוראי, וכמה שהאנשים מסביב אומרים לך שזה יעזור ונותנים לך עצות, בגיל הזה אתה לא רואה את הסוף ולא באמת יכול להפנים שום דבר", היא אומרת ומוסיפה שגם העובדה שהיא באה ממשפחה אירית-איטלקית מאוד גדולה לא הקלה. "כל מה שאת חושבת על משפחה מהסוג הזה, כל סטריאוטיפ, הוא נכון", היא מגלה, "אני הייתי ממורמרת על החיים וזה שתמיד היו לי כשלושים אנשים בחלל הפרטי שלי שלכל אחד יש את הדעה שלו, את העצה שלו, בטח לא עזר".
אחד האנשים היותר קרובים למארה, היא אחותה הגדולה ממנה בשנתיים, קייט מארה (לשתיים גם שני אחים) שאולי מוכרת לקוראים יותר כעיתונאית זואי ברנס מ"בית הקלפים". "אנחנו מתייעצות הרבה אחת עם השניה בנוגע לתפקידים, זה נראה לי רק טבעי כי שתינו עובדות באותה העבודה. היא הייתה נהדרת ב'בית הקלפים'. ידעתי מה הולך לקרות עם הדמות שלה ועדיין היה לי קשה לצפות בפרק. זה היה כל כך מהיר וברוטלי".
"נערה עם קעקוע דרקון" פתח לשחקנית עולמות חדשים. היא התחילה לקבל המון הצעות מפתות, בחרה בקפידה פרויקטים ועבדה עם כמה מהשמות המעניינים בתחום כמו סטיבן סודרברג ב"תופעת לוואי", דיוויד לאורי ב"נאהבים מחוץ לחוק", וספייק ג'ונז ב"היא". חלק מהפרויקטים העתידיים שלה שטרם הגיעו לאקרנים כוללים עבודה עם טרנס מאליק, ג'ו רייט וג'ים שרידן.
תסכימו שזו רשימה מאוד מכובדת של במאים לנערה שגוף העבודות שלה לפני קעקוע הדרקון כלל כמה סרטים שאף אחד לא שמע עליהם ופרק אחד של "חוק וסדר". אבל היכולת של הוליווד לקחת שחקניות מבטיחות ולהכתיר אותן כדבר הבא לא נסתרת מעיניה של מארה. "'הדבר הבא' קורה כל הזמן.
אני מניחה שאני פשוט לא מודדת את עצמי לפי מה שאחרים חושבים. אפילו שיצא לי לעבוד עם כמה מהבמאים הכי מדהימים בסביבה, וזה שאנשים רואים אותי בצורה הזו, אין לזה קשר לאיך שאני רואה את עצמי. אז אם יום אחד אף אחד לא ירצה לעבוד איתי יותר, זה לא יבוא לי יותר מדי בהפתעה".
בשבועיים האחרונים, החלו לרוץ מחדש שמועות על כניסתו של "הנערה ששיחקה באש" - הסרט השני בטרילוגיה - לשלבי הפקה. כנראה שמישהו באולפנים של סוני שאחראים להפקת הסרט התעורר בעקבות הצלחתו של "נעלמת" - סרטו האחרון של פינצ'ר - ויתכן והם גם הפנימו שמארה היא כבר לא אותה שחקנית אלמונית או בת תפנוקים שנולדה עם כפית כסף בפה ושצריכה להוכיח את עצמה כפי שהיה עם הסרט הראשון. למרות זאת, היא לא אופטימית במיוחד בנוגע לאפשרות שתחזור לפירסינג ובגדי העור השחורים כליסבת' סלנדר בעתיד.
"אני יכולה להגיד שרציתי מאוד לעשות את סרטי ההמשך, אבל הם עדיין לא יצאו לפועל ואני כבר לא בטוחה שאי פעם נעשה אותם, למרות שהתסריטים שלהם כבר כתובים והם פשוט נהדרים. זה מאוד מאכזב אותי. עבר זמן רב מאז שהסרט הראשון יצא וזה לא דבר שמסמן טובות. באיזשהו שלב אני אהיה כבר זקנה מדי לתפקיד".
ובכל זאת, מה הציפיות שלך לעתיד?
"אני משתדלת לא להתייחס לציפיות שלי או לאלה שסובבים אותי. כבר למדתי שאי אפשר אף פעם לדעת מה יקרה עם דברים ולכן לציפיות אין בעצם תכלית".
