אני מיואש

כל הסימנים שלפניכם ראיון משמים עם עוד אמן ישראלי ממורמר. כותרת הראיון היא לעולם הצהרה נפשית חדה, אפוקליפטית ועל סף בלימה. "אני מדוכא" ו/או "אני מיואש" -ו/או "אבדה התקווה".

הראיון נפתח בניתוח המציאות הישראלית לדורותיה דרך עיניו המפוכחות של האמן המיוסר. בתמצות רב, המצב חרא מתמיד. ביתר פרוט, מעולם לא היה כאן רע יותר. ישראל הייתה "פעם" ( מתי היה ה"פעם" הזה?) מדינה מופתית, נאורה, פאר של סובלנות, אור לגויים, סולידרית ומכבדת אדם בכלל, ו"הפכה" אלימה, ברברית, וולגרית, גזענית, לוחמנית, קיצונית, דתית ומשיחית.

עוד בערוץ הדעות של ynet

עובדת וחיה בעוני. סיפורה של קופאית / רחלי

המצב כה חמור שאין כבר דרך חזרה ואם התיאור המפלצתי והסוחף הזכיר לכם את ברלין 1933, לא טעיתם. אנחנו כבר שם. ואגב, לדברי האמן, מזל שאביו ואמו עליהם השלום אינם עוד בין החיים כדי להיווכח בכך.

מצב התרבות בארץ על פי תהום. הרמה היא למעשה תת-רמה. ויש גם תובנה: לו היה המרואיין שר חינוך, היה משקיע יותר בתרבות ובאמנות. אין ספק שלעם מטומטם, נבער, משיחי וגזען מגיעים בעליל "האח הגדול", "מאסטר שף", ו"כוכב נולד". עם מסומם, עדר פראי וחסר תרבות ששואף להמיט חרפה ואסון על הישגי הציונות. ואם לא הבנתם לבד עד כה שמילות השירים בזמר המזרחי הם ביזיון, אז באמת אין כאן תקווה.

הפתרון למצב הוא כמובן "השלום". האמן רוצה שלום וכועס מאוד שטרם בא. "תוכנית" השלום המכוננת והמקורית נפרסת לפנינו בראיון והיא מאוד פשוטה. להלן: צריך לעשות שלום! את תוכניתו מסביר האמן בנימוקים הבאים: אין ברירה אלא לעשות שלום. בסופו של דבר יהיה שלום. רוב העם רוצה שלום. אבל, הוא מיד מסייג ומאיים, אם לא יהיה שלום בכוונתו לעשות צעד קיצוני באמת כמו לשוב ולהתראיין לעיתון בשנה הבאה ולאיים בפעם האלף על ראש הממשלה.

האמן המיוסר לא אוהב כאמור את ראש ממשלתו. אבל כשהוא מדבר על אשתו ניכרת בו כבר פואטיקה של טוקבקיסט רגיש. לאחר שצוטט בראיון מגדף, מחרף, ומנאץ את כל חברי הממשלה, הוא מצהיר שיילחם עד טיפת נשמתו האחרונה נוכח הניסיון הנואל לסתום פיו. כשיגיעו למרכז תל אביב החליפות החרדיות ממאה שערים אין סיכוי שיסתיר את איילת שקד ולימור לבנת אצלו בבוידעם (ליברמן ממילא לא יידחס לשם).

משסיים לייצג לא מכבר חברה מסחרית גדולה במסע פרסום טלוויזיוני עתיר ממון, מתפנה המיוסר לרטון על יוקר המחיה, השחיתות השלטונית ויחסי הון שלטון בכלל. מי אמר שהוא מרוויח המון? אין פרגון בארץ. רק צרות עין, קנאה ורשעות (לחמתי במלחמת לבנון הראשונה). בחו"ל דווקא יודעים לעשות לאמן במעמדו כבוד.

האמן מחויב חברתית ויש לו ראייה חובקת עולם. משפחתו ממחזרת משהו ובטח כבר הפסיקה לאמץ משהו או חדלה לאכול משהו. הוא גם בעד עיירות הפיתוח, הבדואים, המסתננים ותושבי דרום תל אביב. כולם גרים רחוק מספיק מהמגדל שרון חולדאי הצורר בנה לו מתחת לבית. למה לא בנגב? חסר שם מקום?

זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il