זה יכאב? מבקר טלוויזיה על המוקד
במשך שלוש שנים איתי סגל ביקר אחרים, עכשיו הוא עומד למבחן בעצמו - עם הסדרה החדשה שלו "משפחה טובה". בטור מיוחד ל-ynet הוא מסביר את הדמיון בין יצירת סדרת טלוויזיה להריון
הערב (ה') תעלה על מסך הטלוויזיה סדרת הדרמה הראשונה שיצרתי בחיי. קוראים לה "משפחה טובה", היא עוסקת במשפחה מתפרקת ואם אין לכם תוכניות מיוחדות ב-21:50, אתם מוזמנים לזפזפ לערוץ הראשון.
יוצרת טלוויזיה ותיקה שפגשתי השבוע ברחוב הסתכלה בי במבט של "מי שהיתה שם" ושאלה אם אני מתרגש. מיד עניתי ש"לא", ו"פחחח" וגם "כולה סדרה", ופחדתי שיעבור שם מישהו מהבניין שלי ויגלה לה שהגישו תלונה בעירייה בגלל רעש דפיקות הלב שלי.
היא הניחה יד מנחמת על כתפי ואמרה, "הכל בסדר, זה כנראה הדבר הכי קרוב להריון שאי פעם תרגיש". קלישאה ידועה, אבל אני מוכן להתמסר להקבלה: אתה בורא חיים, דמויות, עלילות, ואז מוציא אותם לעולם, חשופים ונתונים לביקורת של כולם. ואל תוך כל החגיגיות הזו מתגנבת חרדה: מה אם לא יאהבו את הילד הזה?
אז כן, אני כנראה אשה הרה רגע לפני שהעולל שלי יוצא לאוויר העולם... אני מתרגש, אני מפחד, זה בטח יהיה כואב, ובסוף... מאיפה אני יודע מה בסוף, אבל בינתיים, שמישהו יפנה לי מקום, אני חייב לשבת.
"משפחה טובה" עולה אחרי כמעט שנתיים של עבודה אינטנסיבית. לא תקופה ארוכה במונחי טלוויזיה ישראלית, אבל גם לא קצרה במיוחד – ודאי לא למי שרגיל כבר שנים לעבוד בדד ליין של עיתון (שזה "מעכשיו לעוד שבוע" ולפעמים "מעכשיו למחר").
זו סדרה על משפחה - זוג הורים, ארבעה אחים - וכולם כבר די בוגרים כשמשהו קורה שם שמשנה את הסטטוס קוו ומביא את כולם להתמודד חזיתית עם עצמם... כשצוללים לנבכי משפחה, כל משפחה, מגיע עונג ואיתו עינוי. משפחה היא המקום המסובך ביותר שאדם נדרש להתמודד איתו בחייו, ולכן הוא כה מרתק.
את הסדרה יצרתי יחד עם איתן פוקס (וזו הפעם השנייה שאנחנו משתפים פעולה אחרי שכתבנו יחד את "הסיפור של יוסי", סרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר") ואני גאה בה לא רק מהסיבות הצפויות – היא שלי והיא בטלוויזיה – אלא משום שהמסע שעברנו היה מסע מפרך. כמה מסובכת ומורכבת המלאכה הזו של יצירה: הפרטים, הדקויות, המאמץ. ובצדם האהבה והחלומות המושקעים בה. ואיך קשה לתמרן בין הקצוות.
עד לפני שנה וחצי הייתי בצד ההפוך. במשך שלוש שנים, כמבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", הייתי האדם שמתבונן בדברים שאחרים יצרו וכתבתי את דעתי עליהם. תמיד הופתעתי שמבוקרים שוכחים שמי שכתב עליהם ביקורת, כתב בסך הכל את דעתו. טובה או רעה זו דעה של אדם אחד, עם תפיסת עולם מסוימת, עם עולם רגשי מאוד מסוים. נכון, זה לא מפחית מעוצמת העלבון כשמישהו לא אוהב את מה שעשית, אבל זה משהו שטוב להפנים, ומשהו שאני מזכיר לעצמי עכשיו, רגע לפני שתורי לעלות על המוקד. אני משנן לעצמי: על כל ביקורת שמישהו כתב, אפשר למצוא מישהו אחר שחושב ההפך, ושהוא לא אמא שלך.
יש אנשים שמרימים גבה כשמבקרי טלוויזיה קמים מהכורסה, מנערים את הפירורים ועוברים בחוצפתם ליצור טלוויזיה. לי כמובן זה נראה כמו המשך מתבקש. אחרי שנים של צפייה בטלוויזיה, הרצון לייצר אותה בעצמך בוער בעצמות יותר מתמיד. ובכלל כשאתה אוהב טלוויזיה כמו שאני אוהב, אתה לא יכול שלא להתפוצץ מכאב כשמשהו בה מדבר אליך. ואם יש לך מה לומר, הרצון ליצור רק גובר כשאתה צורך כמויות מהרגעים היפים שלה.
אין לי מושג אם יאהבו את "משפחה טובה" או לא. אני מקווה שכן, אבל אחרי שנים בצד השני אני מרגיש חסין יותר. בטווח כל ההתרגשות המתבקשת, אני משתדל להיצמד למטאפורת ההריון שהציעה לי היוצרת שפגשתי. הילד שלנו יצא החוצה לעולם, הוא שלנו, ואנחנו אוהבים אותו לא משנה מה.
לפנייה לכתב/ת 
