בת 63, חסרת דיור

שמי שרה, בת 63, גרושה, אם לשתי בנות וסבתא לשני נכדים. את תהליך הגירושין שלי התחלתי בשנת 1992, וב-1995 הוכרתי סופית כגרושה. לפני הגירושים, מכרנו את הבית שבו גרנו יחד עם בנותינו. הגרוש שלי לקח ממני את הכספים, והשאיר אותי ואת בנותיי ללא קורת גג. הכסף בוזבז על הנאות ה"חיים הטובים" שלו, בזמן שאנחנו חיפשנו קורת גג בטוחה וכסף בסיסי למחייה.

מאז, בנותיי ואני נודדות מדירה שכורה לדירה שכורה אחרת. בעיות רבות עלו בנושא תשלומי שכר הדירה ולא נותר לי די כסף למזון, ביגוד, תשלומים לבית הספר, תשלום חשבונות וכיוצא בזה. אני לא יכולה לתאר מה עשו המעברים בין הדירות לבנותיי וכיצד השפיעו עליהן. חוסר היציבות היה קשה מנשוא. לפני כמה שנים אף קיבלנו צו פינוי מהדירה, ופשוט נזרקנו לרחוב. לבנותיי האהובות סידרתי מגורים זמניים אצל חברות, ואני הסתובבתי לי בין בתים ובגנים ציבוריים בעיקר. מיותר לציין שהמשפחה הופרדה לתקופה ארוכה ושהבנות סבלו מזה מאוד. כך היה במשך שנה עד שהדברים הסתדרו והצלחתי לשכור שוב דירה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אל תכפו עלינו גיור / ויקי אידזינסקי

בינתיים הבנות גדלו, השתחררו מהצבא, התחילו ללמוד ועברו לגור בשכירות חודשית בגפן. כיום אני מתגוררת בשכירות חודשית גם כן, ומתמודדת עם כל התשלומים הכרוכים בכך. אני חיה מקצבת זקנה בסך 2,700 שקלים לחודש. עד לפני כשנה הייתי זכאית לקצבת נכות, מכיוון שעברתי ניתוח להסרת גידול סרטני, שני התקפי לב וצנתור. כדי להשלים הכנסה ולעמוד בתשלומי שכר הדירה והתרופות, אני עובדת במשרה חלקית - לפי צרכי המעסיק. באופן אבסורדי אסור לי לעבור את רף ההכנסה המקסימלי של 3,200 שקלים שנקבע על-ידי הביטוח הלאומי. הסכום מן הסתם אינו מספיק כדי לממן את התשלומים כולם ואת התרופות שאני מוכרחה לקחת.

חלום הדירה מתרחק. ארכיון (צילום: הרצל יוסף)

כשבנותיי היו צעירות ניסיתי לזכות בדיור ציבורי, אך נעניתי בסירוב כי יש לי "רק" שתי בנות. אף ועדת ערעור לא עזרה לנו, למרות שבאותה תקופה התגוררתי ברחוב, פשוטו כמשמעו. כשבגרו הבנות הגשתי שוב בקשה לקבלת סיוע בדיור, וגם הפעם, למרות הנכות המוכרת על ידי ביטוח לאומי, נעניתי בסירוב.

הסיפור המעגלי הזה: מחסור בפתרון מיידי של מצוקת הדיור וטיפול בנהלים האטומים שמכתיב הביטוח הלאומי (שלא מאפשרים להרוויח מעל לתקרת ההשתכרות של הקצבה) - גורם למצב שבו אנשים רבים, ואני ביניהם, לא יכולים לחיות ברווחה מסוימת ובכבוד הבסיסי המגיע לכל אדם באשר הוא. אדם שפרנסתו מתבססת על גמילות חסדים ועל חבילות מזון מתוך אילוץ, בטנו אולי מלאה אבל לבו מתרוקן מכוחות.

בעיית הדיור והיעדר פתרונות עבור אנשים שחיים במצוקה אמיתית רצינית ורווחת יותר ממה שכולנו סבורים. הרבה אנשים בגילי ובמצבי וגם זוגות צעירים נעים ונדים מדי שנה בשנה מדירה לדירה בגלל התייקרות שכר הדירה והחשבונות. מעברים אלה והמאבק על שכר הדירה מצריכים כוחות נפש רבים ומאגרים כספיים שאין בנמצא, כמו גם הוצאות נוספות על הובלה.

אנשים רבים שחיים בשכירות חיים באי-ביטחון ובחוסר ודאות בנוגע להמשך מגוריהם בדירתם הנוכחית או באזור המוכר להם. הכול תלוי ברצונו הטוב של משכיר הדירה שיכול להחליט שברצונו למכור את הנכס ואז לתזז את השוכר במציאת שוכרים לעתיד. עובדה זו מקשה על חיי היומיום, גורמת למתחים רבים ומרובים, לעצבנות יתר, לדיכאון, לבריאות לקויה, לחוסר שקט נפשי וכיוצא בזה.

האם יש פתרון לאנשים במצבי?

1. יש להגדיל את מתן הסיוע בשכר הדירה באזורי מגורים מסוימים, ולשנות את תנאי הזכאות לקבלת סיוע.

2. לקדם חקיקה ופיקוח להסדרת נושא השכירות המוגנת.

3. להרחיב ולבסס פתרונות קיימים של דיור ציבורי.

הזכאות לשלושת הפתרונות צריכה להיבחן ולהתרחב באופן ששכר המינימום יהווה את הבסיס לתקרת הסיוע בשכירות, ובכך להבטיח שאנשים יוכלו לעמוד בהוצאות השוטפות של שכר דירה.

אני קוראת להעלות את נושא העוני על סדר היום בכנסת, ולבחון סוגיה מרכזית זו. יש לגבש תוכנית רב-שנתית למאבק בעוני, ולהקים גוף רשמי שיעקוב וייפקח על ביצוע התכנית בפועל. יש להגן על האנשים המתמודדים עם חיי העוני באמצעות חקיקה. אני קוראת לגבש את התוכנית בשיתוף איתנו, האנשים שיודעים היטב עוני מהו ועד כמה קשה להתמודד עמו, שכן אנחנו למודי ניסיון, ויש לנו רצון רב להשפיע על מדיניות זו.

שרה, פעילה בתוכנית "שותפות חיפה להתרת שרשרת העוני". הטור נכתב לקראת היום הבינלאומי למאבק בעוני שיצויין ביום רביעי (19.11) בכנסת

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il