"איש חשוב מאוד": מחכים לעונה הבאה
ברכות ליוצרים על סדרה שביד אחת מקפידה על עומק ואיכות, וביד השנייה מגישה פאן טהור: "איש חשוב מאוד" שמרה על רמה גבוהה לאורך כל העונה הראשונה. כמה מילים לסיכום וגם מילה אחת ליהודה לוי: שאפו
יהודה לוי ורונה תואר-שני-לספרות-אנגלית לא גמרו את העונה הזאת יחד. במאבק בין שתי צורות החיים האלה, שהודגש ביתר שאת בפרק האחרון, במאבק בין סקס בערסל במדבר ופוטנציאל להקמת משפחה, ובין סקס בדירה אורבנית מנוכרת על MDMA, ניצח האחרון. החיים שיהודה לוי האדם רצה להאמין שיהפכו אותו סוף סוף לאדם מאושר – חיים פשוטים, נטולי דרמות, חייו של האיש הקטן – לא באמת מילאו אחר דרישות התפקיד של המותג שנקרא "יהודה לוי", אלו שמלכתחילה הביאו אותו לנקודה שהוא נמצא בה היום. שיטת השקשוקה קרסה.
אף שעל פניו נדמה שיהודה לוי הוא זה שכשל, כשלא הצליח לוותר על הריגושים הארעיים שלו לטובת מה שבעליל תווך לנו בתור הדבר האמיתי – בחורה שקוראת ספר – הדברים לא כל כך פשוטים. רונה היא לא בדיוק נופת צופים. היא אישה לא קלה, שבלולית, שנעלבת בקלות ונסגרת מייד, מסתירה את הרגשות שלה מאחורי חומת אדישות נונשלאנטית, לא נותנת מרחב תמרון כדי שלא תיפגע. הזוגיות שלהם לא היתה אידיאלית, ובכלל לא בטוח שהיתה שם זוגיות. היתה שם התנגשות של שני גרמי-שמיים אנושיים שיצרה כמה ניצוצות, אבל מערכת היחסים הזאת התקיימה בעיקר בראש של כל אחד מהם, וכל אחד צייר לעצמו את היחסים שהוא חשב שהוא רוצה.
בגלל זה האמנו ל"איש חשוב מאוד" שהיא מספרת לנו את הדברים כמות שהם. זה לא היה אמור להיות הרומן הרומנטי שיצליח כנגד כל הסיכויים, אלא הרומן שתלוי על חוט השערה, זה שלא עובר יום בלי שמישהו – לא משנה מאיזה צד - מטיל בו ספק ומוציא את החשק, וכשזה לא קורה הם שמים לרומן הזה רגליים בעצמם. אם "איש חשוב מאוד" היתה מוציאה את יהודה ורונה להפלגה אל השקיעה, היא היתה מאבדת את האמון שלנו.
ארבע שנים לקח ל-12 הפרקים האלה להיוולד, וזה כנראה המחיר של עשייה פרפקציוניסטית ומדויקת, אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים מה עושה לנו טוב, נשאר רק לקוות שלא נצטרך לחכות את הנצח הקטן הזה עד לעונה השנייה.
