תברח אלי, תברח / הבלוג של צביקה נעים

עמדנו שם 20 אלף איש. שיירות שיירות הגענו. חלק ברכבים, חלק באוטובוסים וחלק ברכבת המיוחדת שאורגנה לכבוד האירוע. 20 אלף צהובים, חולצות, צעיפים, ילדים שזה המשחק הראשון שלהם ושאותו לא ישכחו לעולם ומבוגרים שלא ראיתי באצטדיון לפחות 15 שנה.

לטורים קודמים של צביקה נעים:

• "פיו-פיו" ברגל
• ימי הרוח הנרגנת
• כירורגים מצטיינים
  

נו, אז הפסדנו בגמר הגביע לקריית שמונה, אז מה. זה היה הפסד מעצבן במיוחד, תחושת ההחמצה שרפה את הבטן כל הדרך חזרה ועוד יותר מזה ביום שלמחרת, כשעיכלנו את גודל הפספוס. אבל בפנים ידענו שבכל זאת ניצחנו. מכבי נתניה שוב הפסידה, אבל האוהדים ניצחו. שוב ניצחו. כמו בעלייה של 1999, כמו בירידה של 2013 וכמו בכל פעם שהם היו צריכים להיות שם.

קהת ופרץ בגמר הגביע(צילום: אורן אהרוני)

ועכשיו מגיע אלי שגב ומטנף עליהם. איש עסקים ואוהד הפועל חיפה שהגיע לפני שנה וחצי וכדי להסביר את הכישלון הניהולי והבריחה החפוזה הולך על הטריק הכי ישן ועלוב בספר – מאשים את האוהדים. תברח אלי, תברח. רק אל תספר סיפורים ותברח מאחריות.

זה הרי אותו אלי שגב שהבטיח שהוא מגיע לשנים ארוכות, שהתחייב שאין סיכוי שיעזוב באמצע העונה והכחיש את הידיעות על קשיים כספיים בעסקיו. זה אותו אלי שגב שטרח להתחנף לאוהדים בכל הזדמנות שיש – ובגמר הגביע וחגיגות העלייה כולם התחנפו אלינו – והבטיח קבוצה שתרוץ למקומות 4-1. אז מה פשר המהפך? קצת קשה אז בוכים? קצת מסתבך אז בורחים?

אלי שגב(צילום: רן אליהו)

אסור להטעות, אלי שגב תרם למכבי נתניה לא מעט והתקציב שהעמיד בעונה שעברה היה זה שהפך את הקבוצה לכזו שהבטיחה את העלייה כבר בחודש מארס. לטעמי, גם המהלך שלו להפשרת היחסים מול בית"ר טוברוק, דבר שמאפשר מעבר טבעי וחלק יותר בין המועדונים, היה חכם וראוי. אבל מה שהוא עושה כרגע זו פחדנות ובריחה מאחריות.

במקום לבוא ולומר "העסק הזה גדול עליי, עשיתי כמה טעויות ניהוליות (אתם באמת מאמינים שהמנכ"ל גיל לב עזב במקרה רגע לפני פתיחת העונה?), לא הערכתי נכון את המשמעות של מועדון בליגת העל" – הוא מבצע נטישה ומפיל את התיק על כמה קללות של אוהדים לכיוון יוסי מזרחי.

יוסי מזרחי(צילום: אורן אהרוני)

ופה אני חייב כמה מילים על אוהדי נתניה. אני אמנם אוהד הקבוצה בעצמי ואולי משוחד, אבל אני יכול לומר בלב שלם שמדובר באחד הקהלים הכי חיוביים שיש. קללות וטענות ברור שיש, אבל כמעט שלא תתקלו באירועים אלימים בהם מעורבים אוהדי נתניה או בביטויי מחאה בלתי לגיטימיים. ב-20 השנה האחרונות האוהדים האלה סבלו לא מעט, הקבוצה שלהם ירדה ליגה שלוש פעמים, ואיכשהו הם תמיד ידעו לשמור על גישה מפוכחת והומור עצמי בריא. תכונה נתנייתית שכזו.

נחזור רגע למשחק הירידה ב-2013. 12 אלף אוהדים צהובים מילאו את האצטדיון וכל מה שנדרש משחקני נתניה זה לנצח את הפועל באר-שבע כדי להישאר בליגה. משחק בית, תמיכה אדירה ביציעים וכולנו בטוחים שמפרקים את באר-שבע ורצים לחגוג עוד עונה בליגת העל. חטפנו 0:3 על הפרצוף, אוהדי באר-שבע פצחו בשירי הקנטה לא נטולי חן (יש יריבות מושבעת בין מחנות האוהדים), אבל בשום שלב לא הייתה תחושה של אלימות באוויר. גם כשאוהדי היריבה צעדו לרכביהם וחלפו על פני אלפי אוהדים שבורים בצהוב.

אוהדי מכבי נתניה(צילום: ראובן שוורץ)

אז אלי שגב יכול לספר לעצמו ולעולם מה שמתחשק לו, אנחנו נהיה פה תמיד, גם אם נפסיד בגמר הגביע וגם אם שוב נרד ליגה. וגם אם בעתיד שוב נצעד הביתה מאוכזבים ושגב יחלוף על פנינו הוא ממש לא צריך לחשוש. מאוד ייתכן שלא נבחין בו. הוא פשוט יהפוך לפסיק קטן בהיסטוריה הארוכה של מכבי נתניה.