הסטטיסטיקה לא מעניינת / טור
שום התקדמות בכדורסל לא נראתה בניצחון של מכבי ת"א במלאגה, אבל הצהובים כן הציגו מלחמה ושינוי בגישה וקשה גם להעריך איך היה נגמר המשחק עם שיפוט נורמלי. עידו אשד מסכם
בהפסקה גיא גודס דיבר על המוטיבציה המשופרת, השליטה בקצב והאחוזים המצוינים משתי נקודות של מכבי, ומצד שני על אפס השלשות והנקודה הבודדת מהקו שלה, ו-14 הכדורים החוזרים של הספרדים בהתקפה, מספרים מבלבלים שלא מנבאים דבר. "נעשה את כל שביכולתנו", אמר גודס, "And what happens happens", ובתרגום חופשי "מה שיהיה יהיה", שבעצם אומר: "עדיין אין לי מושג מה הקבוצה הזו תביא לי, נקווה לטוב".
כשרוצים לעשות שינוי, חשוב שהוא ייראה ולא רק ייאמר. אפשר להגיד מאה פעם "אני נחוש", "אני מגיע אחרת", אבל רק כשעושים משהו
חיצוני שנראה בשטח, אפשר להדביק אליו את התחושות והגישה החדשה. השארתו של פארגו על הספסל לא היתה סדרת חינוך אלא נתנה את העוגן להלביש עליו את הרגשות שנצברו.
זה גם איפשר להיינס לצבור ביטחון של שחקן חמישיה, ויחד עם אוחיון לייצר רף אגרסיביות גבוה להגנה של מכבי, שנשמר לאורך המשחק ובעצם היה הגורם שהכריע אותו. הפתיחה של 0:8 יצרה את תחשות הביטחון הנדרשת לקבוצה שמגיעה בחשש. יותר קל להוביל ולא לרדוף במצב המנטאלי הזה.
פארגו הוא כרגע השחקן שלמכבי קשה איתו, אבל אי אפשר בלעדיו. מצד אחד הוא נותן לשחקנים האחרים להתבטא ולנסות לקלוע, ורק אז לוקח בעצמו. רק
כשזה מאוחר מדי לקראת סוף השעון, ולפארגו משום מה נעלמה מהארסנל החדירה והעצירה לג'אמפ קצר (זוכרים את הווינר שוט בויטוריה?). כשהוא הולך עד לטבעת הוא נראה שחקן מכוכב אחר, אבל כשמגיעות זריקות הקשת שלו הארוכות שלו שלא פוגעות בכלום זה נראה מוזר וקצת לא קשור. ועדיין, עדיף איתו מאשר בלעדיו.
דווין סמית' הראה שיעור במנהיגות ולקח אחריות על ההתקפה, וגם כשקלע באחוזים לא גבוהים הסביר שמנהיג הוא זה שלוקח החלטות וזריקות, לאו דווקא זה שקולע. רנדל נפלא בהגנה, חוסם כל מה שזז, ונתן שיעור בדבקות במטרה כששיחק על רגל אחת את הדקות האחרונות. אבל אוחיון הוא השחקן שעושה את ההבדל, וייצר בדקות שלו את הפעולות שהכריעו את המשחק בסיום. בהיותו הצבר היחיד ברוטציה, יש לו חשיבות עליונה הן בתדמית והן בהצלחה המקצועית. לעומתו לנדסברג ממש מנותק, שיחק שמונה דקות שלמות ולא תרם דבר, ועשה פעולות שגויות משני צידי המגרש.
לעיתים נדירות שיפוט מכריע משחקים, אבל קשה להעריך איך היה נגמר המשחק אם היה כאן שיפוט נורמלי. לרגעים זה הזכיר את הסיפורים על קבוצות
ששיחקו נגד בית"ר ירושלים המיתולגית עם ג'ק אייזנר בעמק המצלבה. השופטים היו מגיעים מהשכונה הקרובה, ולא נותנים ליריב לעבור את החצי. לפעמים שורקים צעדים, לפעמים שלוש שניות, ופעם יש סיפור ששרקו נבדל. בכדורסל. לקט הטכניות ההזוי, הרחקת המאמן, האשמת גריינג'ר בהתחזות אחרי שחטף ברך באיזור הרגיש... רצף מדהים של שטויות שכנראה יעלה להם במנוחת חורף ארוכה. ועדיין, עדיף להיות בצד המרוויח מאשר המקופח.
הרגע של המשחק היה הירידה לפסק הזמן והחיבוק בין פארגו לטיוס. זה היה חיבוק של בראדרס, שני אלה שבאים אליהם בטענות, שגוערים בהם על חוסר מוטיבציה וניתוק מהקבוצה. כשיש קבוצה שכמעט כולה אמריקנית, זה יכול להיות רעיון לגיבוש. לחבר אותם נגד המערכת. הם גדלו על היסודות האלה בכל מקרה. אולי אפשר להפוך את זה לשיטה.
אז הסטטיסטיקה לא מעניינת. הניצחון כן. הלחימה מאוד. אתה מפסיק להתעסק בכדורסל טכני, ונכנס לרוחניות, לרוח, ליסודות. ואז אתה נזכר שזוהי הדרך לנצח משחקים, תמיד, לא רק כשאתה למטה. יותר מדי דיבורים על כדורסל ופחות מדי על הרוח. מצ 'אפ שמצ' אפ, איזורית, אישית. לא נראתה שום התקדמות בכדורסל, היו כמה פציעות מדאיגות, אבל היתה מלחמה, היה שינוי בגישה, ועם זה אפשר לחזור הביתה ולהמשיך לעבוד. ומה שיהיה יהיה.
לפנייה לכתב/ת 
