לברון מי? מיאמי מסתדרת גם בלי הכוכב
העזיבה של ג'יימס אמנם פגעה בהיט, אבל יכולת גבוהה של ווייד ובוש לצד חיזוק מדויק באים לידי ביטוי בתוצאות מצוינות עם פתיחת העונה. ספולסטרה יכול לחלום על גמר נוסף?
לברון ג'יימס הוא הכוכב ההוליוודי שחזר לאשתו הראשונה. קליבלנד היא אותה אישה שקיבלה אותו בחזרה בעיניים דומעות וחיוך סלחני. אבל בזמן שארה"ב המאוהבת מתרפקת על הרומן, איש כמעט שאינו מדבר על הפילגש. הכוכב הגיע איתה לשמיים, אבל עזב אותה לאנחות בסופו של דבר. בואו נסיט רגע את אור הזרקורים אליה.
צפו: שיא גינס לקליעה מהמרחק הכי גדול עם הגב לסל
מיאמי היט הפכה בבת אחת מהקבוצה המדוברת בליגה, השנואה, האטרקטיבית, מושכת האש – לאנקדוטה שולית יותר, קבוצה שיש אחרות לדבר עליהן לפניה. ואין שום סיבה שזה יקרה. אז לברון עזב. ביג דיל. ההיט היו לפניו וממשיכים גם אחריו, ופתיחת העונה חשפה קבוצה מרתקת ואיכותית. מפתה להגיד "באופן מפתיע". אבל זה לא מדויק. כל כולה זועקת "צמרת המזרח".
במיאמי נאבקו להשאיר שליש אחר ממשולש הכוכבים, כריס בוש, והצליחו. גם דוויין ווייד נשאר. ומריו צ'אלמרס, ונוריס קול, וכריס אנדרסן, ויודוניס האסלם. בסיס נהדר של שחקנים שהיו מעורבים באליפויות שלקחה הקבוצה. וגם אריק ספולסטרה המוערך נשאר לצדם כמאמן. אז לברון עזב. ביג דיל. מיאמי ניצלה את ההזדמנות כדי לעשות כמה טאצ'ים בסגל, וזה נראה טוב.
קודם כל, העזיבה של לברון הוציאה את בוש מהחושך. מסופרסטאר בטורונטו הוא הפך לשחקן הכי טוב הכי פחות טוב (תקראו שוב, זה הגיוני בסופו של דבר) של מיאמי. הפרשנים ליגלגו עליו, סימנו אותו. הוא לא תמיד מצא את מקומו בהתקפה, ספג ביקורות על הרכות ועל ההופעות בפלייאוף. קל היה לשכוח שמדובר בפורוורד מרהיב, עם יד רכה והתקפה מגוונת.
בשמונת המשחקים הראשונים של העונה, בהם ההיט עומדים על 3:5, בוש הוא המנוע. הממוצעים שלו הם כמעט דאבל-דאבל, 21.8 נקודות ו-9.3 ריבאונדים. המספרים האלה אינם מובנים מאליהם. מאז עבר למיאמי הוא לא הגיע ל-20 נקודות בממוצע, ובכל עונה הנתון הזה ירד. אבל בניגוד לווייד המתבגר (33) שבאופן ברור כבר אינו אותו אתלט, ולמד לשחק עם המגבלות הפיזיות והפציעות שמטרידות אותו (וגם פתח את העונה נהדר), בוש רק בן 30 ועדיין יכול להוציא מעצמו הופעות כמו של פעם.
מיאמי נותרה אותה קבוצה שסובלת מחור בצבע. אולי היא פשוט התרגלה לשחק בלי סנטר אימתני. אבל ספולסטרה קיבל לקאדר שלו איכות בדמות שלושה שחקנים בולטים. כמובן שהסגל התמלא בשמות נוספים, אבל השלושה האלה מעניינים ביותר.
מעל כולם, מדובר בלואול דנג, שהחליק לתוך החמישייה על חשבון לברון. כמעט מרגיז לדבר על ההתגלגלות שלו. סקורר יציב, שחקן הגנה נפלא, אבל בזמן הבנייה מחדש שיקגו השליכה אותו בלי לחשוב, וגם קליבלנד שקלטה אותו לכמה חודשים לא ממש נלחמה לשמור עליו – כנראה בגלל אותו לברון. מיאמי הרוויחה מכל העסק הזה.
אחרי שקלע 30 נקודות מול דאלאס לפני מספר ימים, ג'ארד דויל מ"רנט ספורטס" חידד את החשיבות של דנג עבור הקבוצה: "הוא הדבק בשני צדי המגרש. ווייד ובוש משחקים ברמה גבוהה, אבל התרומה של דנג היא הסיבה העיקרית לכך שהקבוצה נראית כך".
השם השני הוא ג'וש מקרוברטס, פועל שחור שעושה את העבודה המלוכלכת מתחת לסלים. מדובר בסוג של גניבה. אולי הוא לא קולע בספרות כפולות או שואב ריבאונדים, אבל מקרוברטס הוא הפייטר שמוציא את הגבוה המשמעותי של היריבה מהמשחק ונותן דקות של לחימה מהספסל.
השם השלישי הוא ההימור הגדול מכולם. הוא גם לא שיחק עדיין העונה. שילוב בין פציעה לזריחה המדהימה של פול ג'ורג' הפכו את דני גריינג'ר לשחקן שאפשר לוותר עליו באינדיאנה. העובדה ששוב נפצע בהכנה (מתיחה בשריר הירך האחורי ממנה ישוב בקרוב) מראה שמצבו הפיזי לא אידיאלי.
אבל גריינג'ר היה אחד הסקוררים היעילים והשקטים של הליגה עם הפייסרס. המשבר שעבר הבהיר לו שהוא כבר לא יכול להוביל קבוצה – אבל לקבל יד כזו
מהספסל? אם ספולסטרה ישתמש בגריינג'ר נכון ויקבל ממנו שבועות סדירים של כדורסל, מיאמי הרוויחה בענק.
יש עדיין בעיות בקבוצה, למשל הריבאונד. הקבוצה מדורגת לפני אחרונה בליגה עם 37.3 למשחק וסובלת מהעניין הזה. כאן המקום להזכיר שלפני שנתיים ההיט לקחו אליפות אחרי שהיו מדורגים אחרונים בקטגוריה בליגה, אבל אז היה להם את לברון שיספק משקל נגד לכל צרה. הקבוצה החדשה גם לא נמדדה עדיין לאורך זמן, וההבדלים ביכולת בין משחק למשחק קיצוניים מדי.
אבל זו עדיין מיאמי איכותית. זו מיאמי שיכולה להתמודד בשקט עם קליבלנד ושיקגו במזרח, ומי יודע, בקונסטלציה מסוימת אפילו לחזור לגמר אם הכל יתחבר. קליבלנד הקודמת התפרקה לחלוטין אחרי שלברון עזב, והתקשתה לחזור לעצמה. למיאמי זה לא יקרה.
לפנייה לכתב/ת 
