"הלוואי והייתי כאן": קלישאה משפחתית
סרטו של זאק בראף "הלוואי והייתי כאן" שהופק במימון המונים, לא עושה חסד עם תורמיו ועם צופיו כשהוא מציג סיפור משפחתי דביק, סנטימנטלי ורגשני למדי. אפילו ההומור היהודי לא מציל את הסרט הזה
סרטו של זאק בראף, "הלוואי והייתי כאן" ("Wish I Was Here"), הושק באתר מימון ההמונים Kickstarter, במטרה לגייס שני מיליוני דולרים שהיו נחוצים על מנת לדחוף אותו הלאה. למרבה הצער, אפשר רק לדמיין את פרצופיהם של הגולשים שתרמו לו כאשר צפו בתוצאה הסופית: דרמה קומית משפחתית בלתי נסבלת שלא מותירה קלישאה אחת על מקומה.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
ננסח זאת כך: מי שסרטים שבהם דמות אחת אומרת לאחרת "אתה לא מאמין באלוהים, אבל אולי אתה יכול להאמין במשפחה", אינם מעוררים אצלו בחילה קשה, ימצאו ב"הלוואי" סרט כלבבם. האחרים יתחלחלו נוכח השפל הרגשי והרעיוני שהסרט, עבודתו השנייה כבמאי של בראף אחרי "גרדן סטייט" מ-2004, מגיע אליו.
באופן שמזכיר, שלא בטובתו, את "יהודי טוב" של האחים כהן, סרטו של בראף נפתח בסדרה של צרות שנופלות על ראשו של איידן בלום (בראף) - שחקן מובטל מלוס אנג'לס המתקשה להיות המפרנס הראשי של משפחתו. אביו (מנדי פטנקין) מבשר לו שמחלת הסרטן שלו חזרה, קשיים כלכליים מאלצים אותו להוציא את שני ילדיו מהישיבה הפרטית שבה הם לומדים, אשתו (קייט הדסון) מוצאת עצמה מוטרדת מינית במקום עבודתה, ואילו אחיו, גיק מובטל ומוזנח (ג'וש גאד), מסרב לסייע לו בהתמודדות עם מחלתו של הפטריארך שהשפיל משך השנים את בניו.
הדרמה מתנקזת לסצינת גסיסה מביכה ומלאת פאתוס שאמורה לסחוט אשד פבלובי של דמעות מהצופה. אבל היא לא. מפעם לפעם נקטע הרצף העלילתי לטובת פנטזיה שבה נראה איידן, עוטה חליפת חלל ומלווה בכדור מרחף חמוד, כשהוא נמלט מפני דמות מאיימת בברדס שחור, שמזכירה את דארת' ויידר. אין צורך בהתרעת ספוילר כדי להבהיר שמדובר בדיוק במי שאתם חושבים.
כן, זה אחד מאותם סרטים שמרדדים את הקונפליקט שבין אבות דומיננטיים ובניהם הנרפים, לסדרה של דימויים פשטניים ומעוררי חמלה דוגמת זה. והאם כבר הזכרנו את החצר האחורית המוזנחת בבית משפחת בלום, שברגע המתאים תעבור מתיחת פנים - ביטוי סימבולי שחוק ומעצבן שמתייחס בדיוק למה שאתם מתכוונים.
בראף (שמאז ימי הזוהר של "סקראבס" הטלוויזיונית, מתקשה להמציא את עצמו מחדש. הוא מופיע בימים אלה בגרסה הבימתית-מוזיקלית לסרטו של וודי אלן "קליעים מעל ברודוויי") מבקש להביא פה סיפור אישי מאוד, גם אם לא אוטוביוגרפי. את התסריט הוא כתב עם אחיו, אדם, ומימון הסרט ברשת מעיד, לכאורה, על תשוקה לשליטה חסרת פשרות בחזונו האמנותי. הדבר לא ניכר ב"הלוואי והייתי כאן", שעיסוקו בהתבגרות מאוחרת וברדיפה אחר החלום על אף הכל, מטופל בצורה אינפנטילית ומעוררת רחמים.
בעיה נוספת קשורה בדמות שמגלם בראף עצמו. קשה להתעלם מהעובדה שמדובר בשחקן שכותב ומביים את עצמו, וכתוצאה נוכחותו על הבד נדמית מופרזת ואף לוקה בנרקיסיזם. דמותו חסרת הסמכות, המרושלת ובעלת טון הדיבור היללני של אידן בלום - היא בעיקר בלתי נסבלת, וניסיונותיה לטפח קשר אבהי עם שני ילדיה (פירס גניון וג'ואי קינג), מספקת לסרט אחת מאותן סצנות שקיווינו שכבר לא נראה בקולנוע -
מסע של גילוי עצמי אל המדבר, מלווה, כצפוי, בשיר סנטימנטלי מעצבן. מכאן שלפעמים עדיף לוותר על החזון האמנותי לטובת מה שקרוי טעם טוב.
היבטים נוספים בסרט אינם זוכים לפיתוח מספק. כך, העימות בין הסב שמתעקש לממן את לימודיהם של נכדיו בישיבה היוקרתית ובין בנו שלועג בגלוי לרבנים (נראה שההברקה היחידה של הסרט היא זו של רב קשיש הדוהר על סגוויי). או האח החנון והמנוכר המתגורר בקרונוע - דמותו מספקת אמתלה לצילום סצנה קצרה בכנס הפנטזיה העולמי קומיקון - ושגם לו עצמו, מסתבר, יש סיפור בלתי פתור עם האב המדכא.
סביר שכמה מבדיחות היידישקייט וההומור היהודי יפנו לצופיו הישראלים של הסרט. אבל בעבור מי שאינם מתפתים בקלות על ידי רגשנות מכאנית ופסיכולוגיה בגרוש - אין מה לחפש פה. "הלוואי והייתי כאן"? - הלוואי ולא.
